העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף האדם והמצגת החיצונית שלנו לעולם.
לכן, הגיוני שמחלות עור הן הבעיות המטרידות ביותר, המציקות ביותר ואלו שמקבלות את הסבלנות הפחותה ביותר שלנו לזמן הריפוי ולתוצאות, אחרי הכל, רבים מאיתנו לא מרגישים בנוח עם עור חולה.
אחוז כמעט מוחלט מהפתרונות שמציעה הרפואה הקונבנציונלית לבעיות עור, הן תרופות מדכאות מערכת ומעלימות תופעות. בכל הנוגע לבעיות עור, נדיר למצוא הסתכלות מערכתית שתנסה לפתור את הבעיה מהבסיס, מהמוצא שלה.
תרופות כמו אנטי היסטמינים המעכבות את פעולת ההיסטמין, תרופות כמו סטרואידים ואפילו תרופות אלימות יותר, לא מתיימרות לשנות את המהלך הלא תקין שמביא למחלה, אלא פשוט מכוונות להעלמת הנראות שלה.
בטיפול הומאופתי היחס למחלות העור הוא שונה.
ההנחה הבלתי ניתנת לערעור, היא שהתופעה על העור מגיעה ממוצא עמוק יותר. העור מוזן ומתופעל על ידי מערכות אחרות בגוף.
לכן, עלינו לחקור ולהבין מה הגורם שעלינו לשנות על מנת לשפר את התנהלות המחלה או לרפא את המצב עד כדי כך שהתופעות ייעלמו לחלוטין, וללא תופעות הלוואי הקשות מאד של התרופות הקונבנציונליות למחלות מעין אלו.
מחלת עור של דלקת כרונית ובה תאי העור מתחלקים בקצב מהיר מדי, מה שבא לידי ביטוי במראה מקושקש לבן על פני משטחי עור אדומים. הפסוריאזיס מופיע בעיקר על הפרקים הגדולים, הברכיים, אחורי הקרסוליים והמרפקים וגם באזורים אחרים על הגוף כמו הראש, הבטן, הגב ועד לאיברי המין והציפורניים.
הפסוריאזיס מעורב לרוב עם מחלות כמו דלקות פרקים, מחלות לב וכלי דם, סוכרת, השמנה וכמובן דיכאון.
הפסוריאזיס זו מחלה עמוקה כאשר נכון להיום, אין מרפא ברפואה הקונבנציונאלית והטיפול התרופתי הניתן הוא טיפול מדכא פעולה. על מנת להכיר טוב יותר את המחלה אפשר לקרוא עליה ברשת באתרים רבים כמו המסמך המצוין הזה שהוציא בי"ח הדסה.
הגישה ההומאופתית שוללת את דרך הדיכוי והעלמה של תופעות מבלי להסיר את הגורם להן.
להבנתנו, מחלה לא מתקיימת בנפרד משאר המהלכים שמתרחשים אצל הפציינט ברגע נתון, אלא היא חלק אחד ממערך שלם.
דיכוי של תופעות, במקרה הזה, תופעות על העור בדמות פסוריאזיס יוביל להתפתחות של פתולוגיות אחרות. גישה זו איננה מקובלת ברפואה הקונבנציונלית אם כי בכל מכון או בית חולים המטפל בפסוריאזיס תוכלו למצוא חומר רב על קיומן של מחלות הנלוות לפסוריאזיס.
מחלות אלו הן להבנתנו חלק מהמערך השלם, חלקן הוא תוצאה של דיכוי תרופתי וחלקן הוא תוצאה של הרעלת התרופות.
בכל מקרה, קשה להבין כיצב ניתן לקבל מצב בו בחולה פסוריאטי הסובל גם מדלקת במעי יטפלו שני מומחים נפרדים,
מנותקים, כל אחד ייקח תחת אחריותו איבר אחר.
מוזר.
ההומאופתיה כאמור מטפלת באדם.
במהלך מעל ל 20 שנות עבודתי בקליניקה טיפלתי במספר רב של חולי פסוריאזיס וכל טיפול היה שונה מהאחר. הספרות המקצועית ההומאופתית מכילה עשרות רבות של הכנות הומאופתיות שיכולות לטפל באדם הסובל מפסוריאזיס, ולכל מטופל תתאים רק הכנה אחת מתוך כל אלו.
כיצד נדע איזו הכנה תתאים לאיזה מטופל?
ההכנה שתותאם למטופל, תכלול את הפסוריאזיס כסימפטום מהותי אבל תהיה חייבת לכלול בתוכה נגיעה בכל שאר המאפיינים של הפציינט כמו היסטוריה רפואית (והיסטוריה רפואית משפחתית), נטיות גנטיות, אופי, מחלות נוספות, מצבים שמקלים או מצבים שמחמירים ועוד. כמו כן ההכנה ההומאופתית תהיה חייבת להתייחס לאופיו של המטופל, לנטיותיו הרגשיות וליכולותיו המנטליות. לעיתים, חויותיו הרגשיות של המטופל מהוות גורם משמעותי בהופעת הפסוריאזיס.
זכרו, בהומאופתיה שואפים תמיד לטפל הן בסימפטום עליו מתלונן הפציינט והן במצב שאיפשר לסימפטום להתפתח או שהיווה הגורם העיקרי להופ
לסיום, מספר מילים על הטיפול הקונבנציונלי לפסוריאזיס.
כהגדרה, התרופות הניתנות לחולי פסוריאזיס הן תרופות פליאטיביות או מדכאות תופעה. תרופות אלו מעולם לא התיימרו לפתור את הגורם שאיפשר לפסוריאזיס להתפרץ ותפקידן לדכא את אופי הפעולה של המחלה על מנת שייראו כמה שפחות נגעים.
ברור לפי הגישה הזו שיש צורך בתרופות חזקות ביותר שתופעות הלוואי שלהן הן לא דבר שניתן להקל בו ראש. על תופעות הלוואי של התרופות בקטגוריה הזו נמנות פגיעה בכבד, בכליות, מומים בהריון ודיכוי המערכת החיסונית. חומר מפורט יותר ניתן לקרוא כאן בויקירפואה.
ההומאופתיה מציעה דרך נוספת, שתנסה לפתור את הבעיה מהשורש.
חשוב לציין שטיפול הומאופתי יכול להתקיים במקביל לטיפול הקונבנציונאלי המתקיים, חזק ככל שיהיה.
אטופיק דרמטיטיס היא אחת ממחלות העור הנפוצות ביותר בקרב תינוקות. למעשה אחת מהתלונות הכי נפוצות בקליניקה שלי וכזו שההומאופתיה היא נחשבת על ידי רבים כ"קסם" בשבילה.
דלקת עור אטופית היא דלקת של העור הבאה לידי ביטוי בעור יבש מאד, פריחה אדומה וגירוד חזק.
המחלה הנקראת גם אסטמה של העור נוגעת ב 10-20% מהילדים והיא מופיעה אצל תינוקות בקרקפת ובפנים, בברכיים ובמרפקים.
אצל ילדים מופיעה המחלה גם בכפלי עור כמו בצוואר בבטן בברכיים ובמרפקים ופחות בקרקפת ובראש.
כמו במחלת הפסוריאזיס, גם למחלה זו לא מצאה הרפואה הקונבנציונלית פתרון שורשי, למעט תרופות או משחות מדכאות תהליך שמטרתן להרוויח זמן עד לחלוף הזמן וגדילה של התינוק או הילד.
להומאופתיה מצד שני יש פתרונות נהדרים והדיווחים על הצלחות מול המחלה הזו הם רבים, ולא רק בקליניקה שלי.
גם כאן, כמו בשאר הטיפולים ההומאופתים, אנחנו לא "נפריד" את העור של התינוק משאר הסימפטומים שלו.
כמובן שבמהלך הטיפול יינתן דגש חזק על הנטייה של הילד לפתח מחלה בעור (לכל אדם ישנם איברים מועדים למחלה) כמו גם לכל מה שמאפיין את המחלה כמו שהיא באה לידי ביטוי אצלו/ה.
לדוגמה: באיזה צד של הגוף המערכת נוטה לפתח את הדלקת? מה מחמיר אותה? מה מייטיב אותה ומקל על התחושות? האם מופיעים במקביל סימפטומים אחרים?
אנחנו נבדוק איך המחלה משפיעה על ההתנהגות של התינוק ומה השתנה (אם השתנה) בתזונה שלו, בשינה שלו, בחיוניות שלו.
בקיצור, נחקור לעומק על מנת להבין מי הוא התינוק או התינוקת האלו ש"לובשים" עליהם את האטופיק דרמטיטיס.
לצד ההומאופתיה אני ממליץ לרוב על טיפולים משלימים שיעזרו לטיפול ויזרזו את ההחלמה.
משחות חיצוניות טבעיות ולא מדכאות שמונעות מהתינוק או הילד להתגרד ולפצוע את העור שוב ושוב הן עזרה נהדרת.
בכל מקרה אני מנחה את המטופלים שלי להתייעץ איתי לגבי כל חומר שנכנס לפעולה.
כמו בטיפול בפסוריאזיס, גם כאן הטיפול הוא טיפול מדכא מערכת (אם כי חזק פחות) הנשען על סטרואידים או קלצינוירין.
כהגדרה, התרופות הניתנות לחולי פסוריאזיס הן תרופות משככות או מדכאות תופעה ודיכוי ממושך עלול להוביל לכדי מחלה אטופית מפורסמת אחרת והיא אסטמה נשימתית.
במקרים של גירוד חזק הגורם לתינוק לפצוע את העור, מתווספות משחות אנטיביוטיות במטרה להימנע מזיהומים חיידקיים או במשחות אימונומודולטוריות מדכאות חיסון.
כאשר כל הניסיונות הללו ייכשלו עוברים ברפואה הקונבנציונלית לטיפול סיסטמי, כלומר דיכוי מערכתי חזק יותר באמצעות אנטי-היסטמינים.
לתרופות אלו יש תופעות לוואי נפוצות כמו החלשה של העור והחלשת המערכת החיסונית.
כמו תמיד ישנן גם תופעות לוואי חמורות יותר הנוגעות לדיכוי חיסוני עמוק יותר או הופעת ממאירויות.
אבל חשוב מאד להבין כי כל סוגי הטיפולים האלו הם טיפולים מכניים לחלוטין ואינם באים לבחון את הסיבה לפריצת המחלה.
הכיוון היחיד אליו מכוון הטיפול הקונבנציונלי הוא השתקת הסימפטום החיצוני.
אבל, נשאל את השאלה הזו שוב ושוב ושוב,
איך נוכל לפתור בעיה בלי לדעת מה גרם לה? למעט מקרים נקודתיים בהן טיפול זה הוא הכרח, אין שום היגיון בהעלמת מה שנראה לעין, תוך כדי ידיעה שהתהליך גורם למחלה להחריף!
נכון להיום, גם שליחי הרפואה הקונבנציונלית מכירים בדעיכה ההדרגתית של השפעת הסטרואידים על המערכת ככל שהשימוש מתמשך, מה שגורם ל"התמכרות" לסטרואידים ולחזרה תכופה של התופעות.
מידע נוסף על הגישה הקונבנציונלית אפשר למצוא כאן באתר של איגוד רופאי המשפחה.
אשמח לענות לכם לשאלות נוספות.
