הפילוסוף היהודי הגדול מכולם

ברוך הצעיר, או בנטו כפי שנקרא בבית, היה גאון של ממש. ראיית העולם שלו הייתה חריגה לגילו. ישנם מיתוסים רבים לגבי ייעודו כפרח הרבנות הגדול של אמסטרדם אבל דעות ההיסטוריונים חלוקות בנושא, או לפחות חלוקות לגבי הצבעים הבוהקים בהם נצבעה תמונת המסלול הרבני שלו וללא ספק, המיתולוגיה הגדולה שנכתבה על יכולותיו התורניות קשורה באופן ישיר לעתיד לקרות אותו. ברוך עומד לשבור את כל הכלים. כך לפחות חשב הממסד הרבני באמסטרדם.

ברוך שלנו לא היה אדם שהדברים עברו לידו מבלי שהוא ירד לעומקם. הוא לא היה אדם קל, בכלל, לא קל להיות בחברת אדם שמציג את האמת כמות שהיא. העמקתו בלימודי תורת ישראל הביאו אותו למסקנות חריגות מאד לתקופתו. כשברוך החליט לשבור כלים, הוא שבר אותם בקול רם כל כך שכל העיר שמעה, בוודאי שכל הקהילה היהודית של אירופה. ברוך שפינוזה הפך על פיו את כל מה שהיה טבוע בנו כמחשבה על אלוהים. אלוהים, הוא טען, הוא הכל. אין הוא דמות אדם ואין לו תכונות אדם ואין הגיון בניסיון לטעת בו תכונות אנוש. אלוהים הוא הקיום כולו, אלוהים הוא הטבע, הוא סך כל הדברים בכל רגע נתון, סך כל העבר וסך כל העתידים האפשריים.
ברור, שהשפעתו הניכרת של רנה דקארטס נשמעת מקולו, אבל הגדרתו את אלוהים כדבר היחיד שהוא הסיבה לקיומו עצמו, כלומר נטול סיבות מחוצה לו, הייתה חדשנות פילוסופית שלא עברה בשקט.

ברוך שפינוזה ידע בדיוק בפני מה הוא עומד. הוא היה נצר למשפחת אנוסים שעברו מפורטוגל לאמסטרדם. הוא הכיר את הקהילה ואת הגישה האדוקה שלה ובוודאי לא שכח את שקרה 20 שנה קודם לכן לפילוסוף אחר, שעבר את אותו מסלול בדיוק. הפילוסוף אוריאל אקוסטה שהוחרם פעמיים ע"י הקהילה היהודית האורתודקסית והוענש ע"י בית הדין ב 39 מלקות מרצועה העשויה עור עגל. על מנת לסיים ב"אצילות" את העונש, הושכב לקוסטה ביציאה מבית הכנסת וכל הקהילה עברה מעליו ודרכה על גבו. קלאסיות. לאחר מספר ימים התאבד אוריאל אקוסטה.
ברוך שפינוזה היה מודע היטב להשלכות מלחמתו על האמת. החרם היה בלתי נמנע.

וכך היה. הקהילה היהודית ראתה בו כופר. בתחילה הוא נדרש לחזור בו מדבריו, אפילו הוצעה לו משכורת חודשית שתממן את שארית חייו ולו רק שיחזור בו מדבריו. אבל אנחנו כבר הספקנו להכיר את היהודי העקשן הזה שעל דגלו חרוטה הסיסמה "חופש הדיבור וחופש הדעת". את ברוך שפינוזה בכסף אי אפשר לקנות וברוך שפינוזה איננו אוריאל אקוסטה. החרם הוכרז.

לבית הדין הוא לא טרח להופיע, וב 27 לחודש יולי, שנת 1656, נקבע כי לאף יהודי אין את האישור לבוא איתו במגע ושיח. מרגע זה הוא מנודה. כשהשליח הופיע בפתח ביתו עם גזר הדין, ענה לו שפינוזה בקור רוח: "תודיעו לי אם הרבנים זקוקים לעזרתי בכתיבת נוסח פסק הדין בעברית". הוא היה חכם מהם.

הפרדוקס כאמור, הוא שברוך שפינוזה היה גדול המאמינים בקיומו של אלוהים: "כל דבר שנמצא, נמצא באלוהים- ובלי אלוהים שום דבר לא יכול להימצא". ברוך שפינוזה המשיך את חייו בנפרד מקהילתו, כמעט בנפרד מהאדם. הוא העמיק בפילוסופיה והחשוב בספרים שהוא הוציא הוא כמובן ה"אתיקה", ספר ההגות שהשפיע כמעט על כל כתב פילוסופי שעתיד יהיה להיכתב מאז ועד היום. ללא ספק זו יצירה פילוסופית מופתית שלא היה כמוה עד היום. הספר הזה בנה מערכת יחסים שממשיכה עד היום בין ברוך לביני והיא אחת המשפיעות העיקריות על הקליניקה ההומאופתית שלי היום. 

 שפינוזה הציג בפני הקורא תפיסת עולם שונה על פיה בקיום יש אחדות, והאל שהוא הזיכוך המלא, שהוא הכל, הוא זהה לעולם ודרך הביטוח שלו היא כל מה שאנחנו מכירים כמתקיים. שפינוזה מתאר את בני האנוש כייצורים פגיעים ומוגבלים בתוך קיום אינסופי שהוא הטבע. אבל המוגבלות הזו, הציע לנו שפינוזה לא מבטלת את היכולות הרוחניות של האדם, נהפוכו, עבודה שכלית ורוחנית תביא לו נחמה בכך שישפר את תודעתו. בספר, פורש בפנינו ברוך שפינוזה את הדרך לשיפור התודעה והתבונה.  
זוהי יצירה פילוסופית המטאפיזית גדולה. ענקית.