על ד"ר אלן ו"המיאזמות הכרוניות"

את הספר "המיאזמות הכרוניות", כְּתַב הבהרה ל"מחלות הכרוניות" הקאנוני, אך הקשה, היבש והאנכרוניסטי של האנמן, כתב ג'ון הנרי אלן.
רבים נוטים להתבלבל עם שני ה"אלנים" המפורסמים האחרים; לא מדובר בטימוטי אלן בעל השפם המפואר שכתב את "האנציקלופדיה של המטריה מדיקה הטהורה" וגם לא בהנרי אלן שאנחנו מכירים מהמטריות מדיקות הנפלאות (אגב הוא היה המורה של ג'ון). האלן שאת הכתב שלו אנחנו בוחנים כאן הוא ההומאופת הצנוע ד"ר ג'ון הנרי אלן שהיה דרמטולוג במקצועו והומאופת מוכשר ומעמיק בהבנתו ותפישת עולמו.

הספר הזה כאמור, מפשט את הלימוד של המיאזמות, שעומד בלב ליבה של ההומאופתיה. זהו לימוד שאם אנחנו מחסירים את ההבנה שלו לעומק , אנחנו חסרים חלק מהותי בדרכנו לרפא. בספר, אלן מעלה נקודה מעניינת לדיון: הוא מדבר על הצורך במרשם מיאזמתי בעקבות שימוש יתר
ברמדיס הומאופתיות. כן, כן.
וכך הוא כותב:
"ישנו אופן נוסף של דיכוי שעליו ממעטים לדבר, הוא חשוב לפחות כמו שאר הדיונים שלנו על דיכויים, והוא תוצאת ההרגל שלנו לדכא סימפטומים מסוימים המופיעים מעת לעת (לאחר מרשם הומאופתי) באמצעות שימוש ברמדי הומאופתית אחרת. אנחנו הופכים כה חרדים לעיתים לרצות את הפציינטים שלנו ולמלא אחר בקשותיהם, עד שאנחנו רושמים לעיתים קרובות מדי רמדיס המקלות או מסירות סימפטומים או תסמינים מטרידים; וזה, כמו שאנחנו יודעים, לא הולך בהרמוניה עם חוק הריפוי או עם הלימוד של האנמן".

אלן מפגין בכתיבה שלו מחשבה קפדנית וזהירה. בהתייחסות שלו להוראות של האנמן מהאורגנון, הוא מזהיר ומתרה בנו לחכות כמה שאפשר ולתת לכוח החיים לפעול בדרכו ובזמנו. באותה המידה, ובהתאמה, הוא מזהיר מפני שימוש יתר במרשמי האינטרקארנט והוא מתאר ומציג את הטעויות שהוא עשה בעצמו עם מטופליו בגלל הנטייה שלו בשנים הראשונות של הפרקטיקה שלו לרשום מרשמי ביניים מיאזמתיים יותר מהנדרש. ואת זה הוא אומר אחרי עשרות שנים של טיפול ומחקר: "היו מודעים להשלכות התערבות שלכם".

אלן, מציג סוגיה חשובה מאד בנוגע להתנהלותנו במהלך טיפול הומאופתי פעיל, והוא גם מציע פתרון עבורה.  וכך הוא מסביר: "הסימפטומים (המטרידים) יכולים להיות בודדים או מרובים. הם יכולים להיות בכל צורת ביטוי של מחלה או סבל ובכל איבר או מערכת. כאשר הסימפטומים הללו מופיעים, אין להתערב ואין לגעת בהם בשום אופן, מאחר והם מבטאים את הריאקציה של כוח החיים, תחת השפעתה של הרמדי שנבחרה על פי חוקים
ברורים, כל זאת כך, אלא אם כן ישנה חובה על פי סבלו של הפציינט להתערב."

אלן מצדד בלימוד של האנמן כי אין סימפטום או תחושה שבאים לביטוי ושאין להם הסבר. הוא שולל רנדומליות והוא שולל קיום עצמאי או פתאומי של תופעות, ולכן הוא טוען, אנחנו צריכים להבין מה גורם לסימפטום להופיע ומה המקור שלו. ללא הבנה עמוקה של מהלך העניינים, ניגרר באין ברירה לתוך יער חשוך של חוסר ידיעה ותעייה בערפל.  

החשיבות של הבנת המיאזמה על סמך בחינת מאפייני הסימפטומים של הפציינטים שלנו היא קריטית על מנת לאבחן נכון אם מדובר בשיפור עמוק או דיכוי, בהחלמה או הדרדרות של המחלה ובכלל, האם הרמדי הנבחרת עומדת במדדי הקיום של המיאזמה:
"לעיתים הריאקציה הופכת אלימה, ומה שאנחנו רואים זהו ביטוי חריף של המיאזמה המגיחה מבפנים כלפי מעלה- כתהליך מחלים. במצבים כאלו, אסור לנו לדכא את הסימפטום באמצעות רמדי הנראית כסימיליארית, אלא עלינו להתערב עם תרופה אנטי מיאזמתית הניתנת כמרשם ביניים מיאזמתי עד שהתהליך השניוני של המיאזמה מורגע".
הבנה ודירוג פנימי של תופעות הסימפטומים שנעשית על ידי ההומאופת המטפל היא חשובה מאד. אני יכול לציין שהמורה שלי ושותפי, ד"ר אג'יט קולקרני, מנהל כך את לקיחת המקרים שלו. הוא מסמן כל סימפטום לגבי המעמד שלו והשתייכותו, מהו ראשוני, מהו שניוני או שלישוני וכן הלאה. כך, אפשר גם לנהל נכון יותר את ההבנה שלנו לגבי מה קורה. ברור לנו שללא בניית פרוגנוזה לא נוכל לדעת אם המהלך שניהלנו נכשל או הצליח.
ללא הבנה מיאזמתית שנערכת כל בסיס אופי הסימפטומים, לא נוכל להבין מתי המיאזמה נכנסה לפעולה ועלינו להבין כי המקרה לא נמצא בשלב כרוני, אלא נשלט על ידי הכוח המיאזמתי (סעיפים 72-81 באורגנון). "מתוך ההבנה הזו", לימד אותי ד"ר קולקרני "נוכל לדעת מתי המקרה תקוע ומצריך התערבות של רמדי אינטרקארנט".
ג'ון הנרי אלן מסביר את זאת כך:
"עלינו לרשום את אותה רמדי אנטי-מיאזמתית. אנחנו רואים לעיתים שתהליך הריפוי נראה לעיתים כתהליך בו נחזור לנקודה הקודמת, מעין סוג של צעד אחורה, חזרה למצב המאיים הקודם בחיי המטופל. ובדיוק כאשר נרשום את הרמדי, מיד תיווצר התארגנות בכוח החיים, והתגובה הזו היא הריאקציה בכיוון הריפוי על פי חוק הריפוי הידוע לנו בהומאופתיה".

אלן מסביר שאי אפשר לחשוב רק על מרשם כרוני שנראה לנו מתאים לסיפור הטוטאלי של הפציינט מבלי לנסות לקלף את השכבה השלטת של המיאזמה. הוא קורא לזה תכסית, ראיית דו-מימד מטעה של המצב (תכסית- קרטוגרפיה מכלול הפרטים בנוף שהצגתם הגראפית במפה מתעלמת מהבדלי גובהם ועומקם).
וכך הוא מסביר:
"לכן, הסוד של ההצלחה שלנו הוא לא רק בבחירת הרמדי הסימיליארית, אלא גם בבחינה זהירה ואינטליגנטית של תהליך החזרה אחורה כביכול, והבנה של התהליך הריאקציוני של כוח החיים במאמצו לזרוק מעליו את המחלה בדרכו הייחודית שלו. אם אנחנו נופלים להרגל להכות בכל סימפטום חדש שכוח החיים מתאמץ כל כך להעלות (גם באמצעים הומאופתים), אנחנו במוקדם או במאוחר נכוון את התרוממותה של פעילות כוח החיים בכיוון ההפוך, בכיוונם של איברים פנימיים יותר והתהליך המסודר של האורגניזם ידעך ובמקומו יתחיל התהליך ההרסני באיברים הפנימיים יותר. זהו חלק חשוב מאד ביישום הגבוה והמתקדם של ההומאופתיה". על מנת להבין אם אנחנו מדכאים או מרימים את הכוח החיוני של המטופל שלנו, מסביר אלן, עלינו להבין ולהכיר את הכוחות הפנימיים השולטים בו ומשפיעים עליו.
שירה פילוסופית.

לאחר שד"ר אלן פרס את משנתו לגבי התערבויות "מיאזמתיות" בטיפול, הוא מתפנה בהמשך הספר להציע לנו את הדרך לפתרון הבעיה שהעלה. לדידו, עלינו לזהות את תבנית הסימפטומים שמגלה לנו כי הגיעה העת והדרישה (של כוח החיים) להתערבות של רמדי מיאזמתית בין מרשמי הרמדיס הכרוניות. התבניות הללו לא מסובכות מדי לזיהוי והן מופיעות בכתוב. ניתן למצוא את אלו בתיעוד הסמינרים של ד"ר קולקרני בארץ על מרשמי אינטרקארנט וגם בשני מאמרים שכתבתי והעליתי כאן באתר.

כאנשי מקצוע נוצרה בינינו הבנה או מיתולוגיה שלימוד המיאזמות הוא לימוד של חומר כבד שעדיף אולי לדחות למחר.
להבנתי אין לנו מחר. הלימוד הזה הוא לב ליבה של העבודה היומיומית שלנו מול מטופלים.
לעיתים, על מנת להבין את התמונה השלמה, אנחנו צריכים לחזור לבסיס.  
ד"ר ג'ון הנרי אלן פירסם את הספר הזה והפך אותו ואת המחקר שלו שהתמקד בהבנת המיאזמות כעיקר הלימוד שלו כמורה, ומאוחר יותר כמתווה דרך בהומאופתיה וכממשיך דרכו של ד"ר הנרי קליי אלן בארה"ב. 
הוא היה מהראשונים שהעלו את האפשרות לקיומה של המיאזמה הרביעית, היא המיאזמה הטוברקולינית (פסאודו-פסורה).
אני ממליץ בחום ללמוד מהספר המעמיק הזה, הוא כתוב בשפה קלה להבנה, קולחת ושזורה במטפורות יפות. 
תהנו ותחכימו.