סיימתי אתמול לקרוא בפעם השנייה את הספר החשוב מאד "פרימו לוי- טרגדיה של אופטימסט".
אני ממליץ לכל מי שחקר האדם בליבו ולכל חובב היסטוריה (ולכל "ארכיאולוג שואה") לקרוא את הספר החשוב של פרימו לוי "הזהו אדם" ואת הביוגרפיה עליו שכתבה מרים אניסימוב.
פרימו לוי, ניצול השואה, כימאי וסופר יהודי איטלקי בן טורינו, היה אופטימיסט בתוך עולם מעונן. אלי ויזל היטיב לתאר אותו כשכתב: "חייו ויצירתו נכרחו בסמל האפטימיות; ניצחון הרוח האנושית על הרוע".
וכך כתב פרימו לוי:
"מאז ומתמיד האמנתי באדם. המחנה לא הצליח לחסל בי אמונה זו. אין פירוש הדבר שצריך לתת אמון בכל בני האדם בלא תנאי, וגם לא שצריך להישמר לגמרי מכמה מהם.
להתחיל ממקום של אמון כדי להגיע להכרה בהיעדרו, דבר זה נראה לי נקודת פתיחה ראויה.
מוטב להתחיל מתחושה של אמון ולהסתכן בטעות. הנחה א-פריורית זו עדיפה בעיני על ייאוש ופסימיות. וזהו הימור. גם אופטימיות היא הימור. אופטימיות, חרף היותה לא רציונלית, היא בעיני נקודת מוצא נכונה, גם אם מתברר לנו שטעינו". (פרימו לוי בראיון מיולי 1963. ציטוט מספרה של מרים אאניסימוב).