***להומאופתים***
השבוע נשאלתי ע"י אחד הקולגות שלומדים אצלי: "תגיד, ת'כלס, מה הקשר בין הריקות הזו שאתה מדבר עליה לבין טיפול במחלות?"
זו שאלה-שאלה.
בשיעורים שאני מעביר, כמו גם בטיפולים בקליניקה שלי, אני נוגע המון בפילוסופיה.
לגבי הטיפולים העניין די מובן, חשוב שהמטופל ייקח חלק פעיל בטיפול ויצעד ביחד איתי לקראת ההבנה מה אפשר לשנות על מנת שהחיים יהיו נוחים יותר; אני חושב שברוב המקרים זה לא נכון שהוא יבוא, ידבר, יבקש מרשם לרמדי הומאופתית בגלולות או תמצית וילך לדרכו מבלי לשנות דבר. הוא כוכב הסרט הזה, וראוי שייקח בו תפקיד מרכזי.
אבל מה בנוגע למטפלים? מדוע חשוב לי כל כך לקיים איתם שיח על הריקות? מה זו הריקות הזו?
אני מאמין שמבלי להבין לעומק את עניין הריקות, יהיה קשה לבחון את המטופל שלפנינו באופן שייתן לנו "תמונה" מלאה. כמו שאנחנו יודעים, כל מה שהאנמן חתר אליו, הוא מציאת תמונת המחלה השלמה.
הריקות היא ההבנה המלמדת שאין דבר בקיום שלנו שמתקיים עם ליבה משל עצמו וללא תלות בדבר אחר.
כלומר, כל דבר שמתקיים, תלוי במשהו אחר על מנת להתקיים.
ומכאן, כל דבר שתלוי בגורמים אחרים על מנת להתקיים, איננו בעל קיום עצמאי-לא-תלוי,
ומכאן שליבתו איננה קיימת.
אם כל דבר המתקיים, מתקיים באופן מוחלט בתלות בדברים אחרים, אנחנו מבינים שגם בעניינו, כל מחלה בגינה יגיע המטופל אלינו לקליניקה, איננה עומדת בפני עצמה.
היא חלק ממשהו. חלק מרצף והיא מוגדרת על ידי כל מה שקורה סביבה.
על מנת להבין את "המחלה", אנחנו חייבים לבחון את רצף האירועים שקדם לה ולהעריך את רצף האירועים שיעקוב אותה. המחלה עצמה, היא ריקה מעצמיות. היא רצף. היא קובץ פעולות ממספר איברים. נוציא ממנה מרכיב אחד מהרצף, וזו תהפוך למחלה אחרת לגמרי.
הלימוד של הריקות הוא חתיכת נושא סבוך ומורכב שהדיונים עליו כבר קיימים מאות של שנים.
הוא נידון בכתבים הבודהיסטים ומהווה עיקר בתוך הפילוסופיה הבודהיסטית. כמעט כל חכם בודהיסטי, דרך צונג-קאפה ועד לחכם מכולם, נגארג'ונה, פירקו את לימוד הריקות לאותיות קטנות בניסיון לשבור את בעיית הסיבתיות.
נושא זה נחקר גם על ידי גדולי הפילוסופים המערביים. בולט מתוכם הוא דיוויד יום (David Hume). יום, דן בסיבתיות, ברציפות ובאחידות הטבע (הקיום כולו) ובקשר הבלתי נתיק בין סיבה למסובב. יום ראה בקודמו, ג'ורג' ברקלי, מחשובי הפילוסופים האידיאליסטים כמגדלור, מקור להתייחסות בהתפתחות הפילוסופיה וכך באמת היה (לסתירה או אישוש).
אבל למעשה, המיגדלור המערב-פילוסופי האמיתי היה יום עצמו. פילוסופים גאונים רבים, הלכו בדרכו של יום ופיתחו את תובנותיו, ובעיני, עימנואל קאנט (אותו העריץ האנמן שלנו בכל ליבו) היה הבולט מכולם. קאנט בחוכמתו, במסקנותיו ובירושתו היה מיוחד. בקיצור, כל הפילוסופים האלו דנו גם הם וחתרו לפתור את בעיית הסיבתיות.
ועבורינו, ההומאופתים, בעיית הסיבתיות היא עניין שחשוב חשוב להטמיע בהבנה שלנו. שום דבר ממה שאנחנו רואים במטופל שלנו בבחינה ראשונה הוא לא התמונה המלאה. עלינו לחקור תבניות פעולה ועלינו לחקור רצפים שמובילים ומובלים מהסימפטומים של המטופלים.
דוגמאות ממעגל ראשון ומיידי יכולות להיות מטופל שמגיע עם תלונה על דלקות אוזניים. במצב שכזה עלינו לבחון את רצף האירועים. הבעיה העכשווית נראית ממוקדת באוזן אבל בהחלט יכול להיות שהמקור שלה הוא מלחץ שנוצר מהתנפחות האדנואיד, או בכלל כסימפטום שלישוני או רבעוני מסיבה אחרת. עלינו לזהות את כל ההקשרים המאפשרים את קיום התופעה וכמובן, כמו שאנחנו יודעים, גם הקשרים נפשיים/מנטליים, אם קיימים.
אם מגיעה ילדה עם תלונה על הקאות קשות, חום וסימפטומים נוספים, ההקאות יכולות לכוון מצד אחד להכנה הומאופתית עם זיקה לגסטרו או מצד שני להכנה הומאופתית עם זיקה להתנפחות בלוטות; במקרה שלנו להתנפחות של רצף בלוטות החל מאלו הצוואריות, דרך השחי ועד להתנפחות של בלוטות הלימפה המזנטריות שיכולות להרגיז את הבטן ולגרום להקאות. בדוגמה כמו זו לא תעזור הכנה הומאופתית שמכוונת לפעילות קיבה לא תקינה. אנו נצטרך לזהות את התמונה המלאה ולמצוא את ההכנה המתאימה לכוליות הסימפטומים שמתאימה יותר בזיקתה לפעילות לימפטית, או כמו שד"ר קולקרני קורא לתבנית זו : Glandular MonoGramic Remedy.
אבל אלו כאמור, המישורים הקלים יותר ליישום של ההבנה.
השלב החשוב יותר בעיני הוא שלב ניתוח המקרה, שלב בו אנחנו מחברים את הסימפטומים הפיזיים לאלו של המינד. בחתירה ליצירת החיבור הזה, ההבנה של רעיון הריקות תעזור לנו לראות את הטוטאליות של המקרה. על מנת להצליח לצייר את תמונת המיינד של המטופל באופן הקרוב ביותר למציאות, עלינו להסתכל על הסיפור של המטופל דרך חמשת המדדים של חמשת המצרפים.
איך עושים את זה?
מפרקים את הסיפור החוויתי של המטופל ואת ההסברים שלו על העולם לפי המדדים הללו:
המימד הגופני שלו- דרך כל איברי החישה הפיזיים שלו: עיניים, אוזניים, אף, לשון ועור. נכיר אותם על מנת להכיר את המכשירים הפיזיולוגים הקולטים.
מימד קליטת הרשמים באופן אינדיווידואלי- ננסה להבין מה המטופל מפרש כחיובי, כשלילי ומה כנייטרלי. יש במימד הזה שילוב בין הפיזי לנפשי-מנטלי. קליטה זו נמצאת בשינוי מתמיד שינחה אותנו בהמשך.
מימד ה"קיטלוג" של הפציינט לרשמים. במימד זה האדם/הפציינט שלנו נותן פרשנות לרשמים שנקלטו ומקטלג אותם כמזיקים או מיטיבים לחייו.
מימד ה"התנהגות" ובו המטופל כבר מפתח תבניות התנהגותיות והרגלים כתוצאה מהקיטלוגים שלו את הרשמים שקלט.
מימד ההכרה או התודעה או המודעות. במימד זה ננסה להבין כיצד המטופל שלנו מחבר את כל ארבעת המיצרפים האחרים לתמונת אדם אחת שלמה. כך מצייר האדם לעצמו את העולם ואת עצמו בתוך העולם.
ועכשיו, היש קסם גדול יותר ממקצוע ההומאופתיה? היש רפואה אחרת המבינה את חשיבותה של כוליות המקרה? היש רפואה הוליסטית יותר מההומאופתיה המשלבת את הבנת הריקות עם לימודו של ד"ר סמואל האנמן?
הומאופתיה היא פלא.