"בְּשָׁעָה טוֹבָה
בְּשָׁעָה בְּרוּכָה
הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר
בְּשָׁעָה טוֹבָה, הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר
הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר"
או שמגיעה הסתבכות של המחלה.
ברפואה יש לשני המצבים האלו שני מונחים:
האדם שייכנס לתקופת התאוששות והחלמה, ייכנס לתקופה שנקראת קוֹנְוַלֵסֵנְס (convalescence)
האדם שיחלה במחלות אחרות, משניות, כואבות (וכאילו לא קשורות), ייכנס למצב של סִיקוּאֵלָה (sequela).
לאן ניכנס אנחנו? עם ישראל?
שאלה טובה.
לאה גולדברג כתבה את השיר היפיפה והמשחיר שכולנו מכירים "משירי ארץ אהבתי".
למעשה זו טרילוגיית שירים.
השיר הראשון מציג את המחלה.
השירים השני והשלישי מציגים את שתי הברירות מבינן נבחר לאן ללכת:
להחלמה או למחלה קשה יותר.
השיר הראשון שהוא "משירי ארץ אהבתי" המוכר. הוא מציג את הכאב ואת המחלה, את העצבות ואת ההכרה באין.
הוא באמת עצוב.
החיים מלאים כאב. 7 ימים יש אביב ו-358 ימים השמיים סגריריים ובוכיים.
שבעה ימים יש חגים בשנה, אבל עמל ורעב בכל היתר.
קשה.
כואב.
השיר השני בטרילוגיה, מוכר גם הוא והוא מציג את ההתאוששות.
כולנו מכירים אותו: "בארץ אהבתי השקד פורח".
הגוף כבר אחרי המחלה. הארץ כואבת. אבל יש עתיד ורוד ורואים את האור.
השקד שוב פורח, וכולם מחכים לאורח, וכשהוא יבוא, הוא ימצא שבע עלמות, שבע אמהות ושבע כלות שיארחו אותו. הגוף שאחרי המחלה הוא חשדן… מגיב באובר, אבל הוא מַחְכִּים ומנסה לחזור לבריאות.
גם בארץ שאחרי הכאב תהיה חשדנות, ויהיה מי שלא ייתן לאף אורח להיכנס,
לא בשער ולא בלב,
אלא אם כן הוא יצליח לראות את העתיד הוורוד והבריא ואת התמונה השלמה.
אמן.
ממש אמן.
השיר השלישי והפחות מוכר, מציג את האפשרות השלישית והקודרת.
מחלות משניות, לרוב עמוקות יותר וכואבות לא פחות. ואחריהן, היחלשות הגוף.
ויאוש.
לשיר קוראים "ארץ נוי אביונה".
לאה מספרת שבארץ אהבתה האביונה, הכל אפור וקודר. נכשלנו. ניסינו ונכשלנו.
"בְאֶרֶץ אַהֲבָתִי הָאֶבְיוֹנָה
אֲפִלּוּ הָיָּרֵחַ בַּשָּׁמַיִם
עוֹמֵד כֶּעָנִי בַּפֶּתַח
כָּפוּף וְדָהוּי וְחִוֵּר".
אני בוחר באופציה של ההחלמה.
להאמין בטוב.
בואו נבחר בטוב.
בואו נרבה טוב בעולם.
"בָּאָרֶץ אָהַבְתִּי הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ
בָּאָרֶץ אָהַבְתִּי מְחַכִּים לְאוֹרֵחַ
שֶׁבַע עַלְמוֹת
שֶׁבַע אִמָּהוֹת
שֶׁבַע כַּלּוֹת בַּשֵּׂעָר
בָּאָרֶץ אָהַבְתִּי עַל הַצְּרִיחַ דֶּגֶל
אֶל אֶרֶץ אָהַבְתִּי יָבוֹא עוֹלֵה רֶגֶל
בְּשָׁעָה טוֹבָה
בְּשָׁעָה בְּרוּכָה
הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר
בְּשָׁעָה טוֹבָה הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר
הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר
אַךְ מִי עֵינֵי נֶשֶׁר לוֹ וְיִרְאֵנוּ
מִי לֵב חָכָם לוֹ וְיַכִּירֶנּוּ
מִי לֹא יִטְעֶה
מִי לֹא יִשְׁגֶּה
מִי יִפְתַּח לוֹ הַדֶּלֶת
אֲנִי יְשָׁנָה וְלִבִּי עֵר
עַל פְּנֵי בֵּיתִי הָאוֹרֵחַ עוֹבֵר
וְהַבֹּקֶר אוֹר
וּבֶחָצֵר
אֶבֶן בּוֹדֵדָה מִתְגּוֹלֶלֶת"