רֶצֶף הוא חתיכת עניין.
ת'כלס, כולנו מתעלמים ממנו.
לא כי הוא נוגד את דעותינו וגם לא כי הוא לא נעים,
אלא פשוט בגלל שזה הדבר שהכי ברור לנו שלא נוכל להבין לעולם.
לעולם.
ואנחנו, אוהבים להבין. לכל הפחות, אנחנו אוהבים לדמיין שאנחנו מבינים.
אבל הָרֶצֶף מדבר על זמן אחורה אינסוף ועל זמן קדימה אינסוף,
והזיכרון שלנו, איך נגיד, לא מי יודע כמה.
במקצוע שלי, ההומאופתיה, יש לָרֶצֶף חשיבות קריטית.
כי כל רֶצֶף מספר על האדם הרבה יותר מאשר הסימפטום או הכאב או התחושה עליהם הוא מתלונן. ואנחנו, מה אנחנו מחפשים? לראות את התמונה השלמה ככל הניתן על כל אחד ואחד.
הָרֶצֶף, מספר את הסיפור השלם. הוא צובע את הסימפטום הבודד, את התלונה האחת בהמון גוונים, הוא מספר איך התחילו הדברים, הוא נותן מידע מאד חשוב על תבניות החיים של כל אדם ואדם,
אבל יותר מהכל, הָרֶצֶף מספר לנו את הסיפור האחד, היחיד והמיוחד של כל אדם ואדם.
איך שרה המלכה האם, חווה א.? "אתה פלא, אתה יחיד ומיוחד, אתה פלא!".
ולא פחות מהראייה השלמה של הקיים, הסוד הוא, שאם אנחנו מקשיבים טוב טוב לָרֶצֶף של אדם או בת-אדם, אנחנו יכולים גם לגלות את הכיוונים והאפשרויות שלהם קדימה.
לא מגניב?
לאחרונה התוודעתי לאושר של קניית ספרים יד שניה.
גם לספרים יש רֶצֶף. לספרי יד שנייה.
בכיכר מסריק פינת כיכר רבין, חבויה לה חנות קטנה של צַיָּדֵי סְפָרִים.
ושם אני מוצא ספרים משומשים.
אני בכלל חושב שספר משומש, ממש כמו שטיח פרסי טוב, צריך לעלות יותר מספר חדש.
יש לו בין הדפים כל כך הרבה חיים וכל כך הרבה סודות.
הריח שם הוא פחות הריח של הדיו הטרי שנכלא בין הדפים, ויותר הריח של הסיפור או השיר ושל החוויה של האיש שקרא בו קודם.
יש בזה משהו כיפי.
שווה לנסות.
המשוררת הנפלאה זלדה הפליאה לסכם את העניין כך:
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג
לכל איש יש שם
שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם
שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם
שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו
לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו מותו.