השבוע צפיתי ביו-טיוב של ראיון שערך הסופר הנפלא מאיר שלו למשוררת הנפלאה יונה וולך. הריאיון נערך אי שם בתחילת שנות השמונים ויונה מופיעה בו במלוא הדרה ופניני לשונה. מה שמשך את תשומת לבי זו אחת האמירות שלה, על פניו אמירה היתולית או צינית, אבל מתחת לפני השטח זו אמירה שחושפת תפיסת עולם בוגרת וייחודית.
מאיר שלו, המראיין בתכנית, שואל את יונה וולך:
"יש לך חשש שלא תספיקי לכתוב הרבה?"
– "לא במיוחד. אין לי כל כך שליטה על זה. אין לי שליטה על הכמות שאני כותבת. אני כותבת כמה שבא. כמה שאני יכולה לעשות. וככל שאני מרגישה יותר טוב- בטח שאני כותבת יותר. אין לי את המחויבות הזו שאני לא אספיק. בכל אופן לא עד כדי כך. יש לי מחויבות שאני צריכה לעשות, אבל אז אני אכנס לפאניקה ואז אני באמת לא אחייה הרבה זמן ואני כן רוצה לחיות הרבה זמן".
– "קראתי בראיונות עיתונאים שונים שמדובר על כך שאת חולה בסרטן. ולכן גם שאלתי קודם אם את חשה שאת חייבת להספיק לכתוב הרבה".
– "אפשר להגיד גם מבריאה בסרטן. זה ריפוי בהלם כזה. יכול להיות שמקודם הייתי הרבה יותר חולה. בהתחלה הייתה לי איזושהי פאניקה שאני מוכרחה להספיק, אבל בעצם זו הפאניקה שחייתי בה כל הזמן ש'אני חייבת להספיק', ואז דווקא ברגע שחליתי, הפסקתי עם הפאניקה הזו ומאז אני מרגישה הרבה יותר טוב".
אז ראשית, אני אומר שאני מלא הערכה למאיר שלו כי הוא באמת אחד הסופרים האהובים עלי. ואוסיף שאני מלא הערכה גם ליונה וולך שהייתה מעין חד קרן בתקופתה, משוררת בר, משהו בין פראית אדם ונערת-עד תמה.
שנית אומר שההתייחסות שלה למחלה חושפת מקום ששווה לנו לשהות בו רגע. ולחשוב.
מחלות זה דבר נורא. אבל הן כאן והן חלק ממה שמגדיר אותנו כייצורים חיים ומרגישים, ובאמת אולי מוטב וננסה להבין מה הן תורמות לכל אחד מאיתנו באופן הכי אישי שיש, בפני אילו הזדמנויות יחידות ומיוחדות הן מציבות אותנו.
כדאי לנו לחשוב, מה הסיבה שכל כך הרבה תובנות מגיעות נוחתות עלינו דווקא כאשר החולי תוקף אותנו, ולמה אנחנו זקוקים להצצה אל ה"אין", כדי להבין את ה"יש" ולהכיר בערכו. אז אני מסכים עם יונה, בכל מחלה יש משהו שמבריא את האדם שבנו. אם רק נעצור וננסה להבחין בו.