המחלות שלנו, הפיזיות והנפשיות הן תולדה של ראייה שגוייה של המציאות.
כאשר המכלול הזה הקרוי אני/אתה/הוא/היא לא מזהה התנהלות מחליאה חיצונית, כמו מכה, וירוס, חיידק וכו', הוא נותן לה מענה שגוי או לא מתאים, או לעיתים לא נותן מענה בכלל. במצב כזה מתפתחת הסיטואציה שאנחנו קוראים לה מחלה.
הדבר נכון גם לכל מה שקשור בסבל נפשי מנטלי.
במישור הזה כל הבעיות שלנו הן תולדה של ראייה שגויה של המציאות. אנחנו חווים אירועים ומפרשים אותם בהתאם לכל מה שהוא "אנחנו": המבנה הפיזיולוגי שלנו (חושים), ההיסטוריה שלנו (חוויות) ותבניות ההתנהלות שלנו. הראייה השגויה הזו היא מקור לכל תחושות הסבל שלנו.
מישהו צעק עלינו או העליב אותנו ואנחנו מפרשים את האירוע בפְרֵיים בודד, מנותק מכל החיים. מנותק מזמן (אנחנו נוטים להנציח תחושה), מנותק מנסיבות, מנותק מהבנה שלצד השני יש סיפור משלו עם המון גורמים שהביאו אותו לעשות את מה שעשה, מנותק ממידע רב כל כך שאנחנו לא מודעים אליו. אז אנחנו נעלבים או נפגעים.
אם ניבחן את ההסבר הזה האמצעות ה"יש" ולא ה"אין", אז נוכל לומר שככל שראיית המציאות שלנו תהיה שגוייה פחות או נכונה יותר, כך הסבל שלנו יצטמצם. אם הגוף הפיזי יזהה את החיידק הנכון וייתן את המענה הנכון- לא תתפתח דלקת. אם המיינד שלנו יראה כל אירוע בראייה הרחבה ביותר האפשרית, ללא הטעייות סובייקטיביות- נחווה פחות ופחות רגשות שליליים ולא מיטיבים.