על תפיסת החומריות ואי החומריות של האנמן #11

בהערת השוליים לסעיף 11 האנמן מזהה את הגורמים המחליאים ואת האנרגיה הדינמית של התרופות (הרמדיס) כאנרגיה שהיא "בשום דרך אינה חומרית ובשום דרך אינה מכנית". האנמן מדגים את תפיסתו דרך השפעותיהן של שני קצות מגנטים הנמשכים או "מדביקים" זה את זה באנרגיה המגנטית. לדוגמה זו, אותה הוא כאמור מכנה "הדבקה", הוא משייך את מחלת החצבת או האבעבועות השחורות העוברות מילד לילד ללא מגע פיזי. 

האנמן מדבר על האנרגיה שאוצרת הרמדי ההומאופתית כאנרגיה שהיא קטנה מדי מכדי להיתפס בחושים האנושיים, רחוקה אפילו מ"להיחשב ולהיתפס ע"י המוח המתמטי הטוב ביותר". הוא מעמיק וטוען, כי "האנרגיה התרופתית אינה נמצאת באטומים הגשמיים של אותן תרופות שעברו דינמיזציה גבוהה". 

האנמן חוזר על האמירה כי האנרגיה הפועלת ברמדיס אינה חומרית. ואני דווקא חולק על האמירה זו. אינני חושב שהאנמן אינו מבין את הקשר החומרי–אנרגטי, אבל אני חושב שהפרשנות שלנו לאמירה שלו יכולה לקבל כיוון מוטעה. 
הדיון רב השנים אודות מהות החומר לא התחיל כמובן מהאנמן. גדולי הפילוסופים דנו בקיומה של האנרגיה מול החומר ואני מקווה לפרסם מאמר ארוך דיו בנושא שיקיף גישות פילוסופיות רבות כולל זו של ד"ר האנמן, על מנת שאצייר תמונה עגולה ושלמה של הנושא. עד אז, אציג חלק מהגישות הפילוסופיות לעניין (מהפילוסופיה המערבית ווהפילוסופיה בודהיסטית). 

לפי אחת הגישות, אותה אני נוטה לאמץ, אין הבדל בין החומר אותו מציג האנמן לבין האנרגיה אותה הוא מגייס לטובת הריפוי ההומאופתי המושלם. לשם כך אעזר בכתבים קדומים מהאנמן. בשלוש הסוטרות החשובות הדנות בקיום של הדברים, שהן "הסוטרה של שלמות החכמה", "סוטרת היהלום" ו"סוטרת הלב" מוסבר היטב כי החומר והאין–החומר אחד הם. טיעונים שנוגעים בעניין, אפשר למצוא בתאוריה של ההילומורפיזם של אריסטו ובכתבים של עמנואל קאנט (המשפיע על האנמן) שהמשיך את אותו הדיון. גם הייזנברג, מפתח תורת הקוונטים דן הרבה בעניין של "נתפס-לא נתפס". מצאתי אמירה מעניינת מתוך ספרו:

"במחקרים על האטומים אנחנו צריכים להתעסק עם עובדות, בתופעות רגילות ואמיתיות כמו החיים עצמם. אבל אטומים והחלקיקים האלמנטריים אינם אמיתיים; הם מייצרים יקום של פוטנציאל או ייקום של אפשרויות יותר מאשר ייקום של "דברים" או עובדות. גל האפשרויות, משמעו הוא קיומה של הנטייה ל"משהו". זו הגרסה הקוונטית לקונספציה העתיקה של אריסטו על פוטנציאל הקיום. זה הייצוג של ה"דבר" המתקיים באותו מרחב בין האירוע לבין הרעיון של האירוע, מין מוזרות של מציאות פיזית המתקיימת בין האפשרות לבין המציאות הנתפסת" (מתוך הספר של הייזנברג- "פיזיקה ופילוסופיה" 1959).

לא אכנס כרגע ממש לליבו של הדיון העמוק הזה, אחרי הכל נכתבו בנושא עשרות אלפי עמודים, אבל אתמצת את הרעיון:
כל דבר הוא חומרי, גם הדבר שאינו נתפס בחושינו, גם זה שאינו יכול להתפרש במוחנו.
כל דבר הוא אנרגטי במהותו, גם הדבר הגשמי ביותר, המוצק ביותר, ה"דומם" ביותר. כל קיום הוא אנרגיה.  
כל דבר הוא גם חומרי וגם אנרגטי באותו הזמן.
אין דבר שיכול להיות רק חומרי או רק אנרגטי.

מה זה אומר שכל דבר הוא חומר? כל דבר הנתפס בחושים שלנו, כל ריח, כל טעם, כל מגע, מראה וקול. כל אלו, הם חמשת החושים שלנו וכל מה שנקלט דרך המנגנונים הפיזיולוגים האלו הוא בהכרח חומר. לחמשת החושים הללו, כך נרשם בפילוסופיה הבודהיסטית יש מרכיב שישי, "חוש" נוסף והוא המיינד. וכאן, אנחנו מתקרבים להסיק שכל "רעיון" המושמע למיינד שלנו גם הוא חומר (אבל כאמור, זה נושא למאמר מיוחד).
לכן גם הרמדיס שלנו הן חומריות (ואנרגטיות). הן חומריות ונאצרות ברמה אנרגטית מאד ספציפית. כזו המצליחה לגעת באותה רמה אנרגטית של התנועה והתדר הקיומי של כל אדם. לכן השימוש של האנמן במילים כמו "דינאמיס" או "כמו רוחי" הוא שימוש מדוייק מאד.