***להומאופתים***
לד"ר האנמן היה את זה. ממש.
את ההנחיות שלו באורגנון אפשר לחלק ל"עשה" ו"אל תעשה". האנמן זיהה את כל החוזקות והחולשות של ההומאופת, בעיקר משום שהיה מלא בביקורת כלפי ההתנהלות הרפואית בת זמנו, שלהבנתו היתה פזיזה ועם אצבע קלה מדי על ההדק.
וכך נוצר המצב שבין כל ההנחיות המדוייקות שהוא הותיר לנו, הוא הקפיד לומר לנו גם מה לא לעשות וכך, יש לנו באורגנון לא מעט הוראות של "אל תעשה".
סעיף 150 הוא בגדול כזה: "תירגעו ידידי ההומאופתים לפני שאתם נותנים למטופל רמדי! לא כל תלונה מצריכה התערבות".
ככה זה הולך:
"אם החולה מתלונן בפני הרופא על סימפטום קל אחד או יותר, שנצפה רק זמן קצר לפני כן,
אל לרופא להתייחס לכך כאל מחלה מפותחת במלואה הדורשת סיוע רפואי רציני.
שינוי קל בדיאטה ובמשטר בדרך כלל מספיקים לסלק הפרעה זו" .
המרשם הקשה ביותר ליישום מול המטופל הסובל שמבקש את עזרתנו הוא מרשם ההמתנה. זכורה לי דוגמה מאחד השיעורים האחרונים עם ד"ר קולקרני ב"סדרת המיאזמות" בו הגיע המטופלת עם "התפרצות חדשה" על העור. הפעולה האינסטינקטיבית היתה להבין אם הרמדי עבדה או לא, ולקחת החלטה אם לחזור על המרשם הקודם או להחליפו. במקרה הנתון ראינו כי ההתפרצות על העור הייתה באופי אחר, דק יותר, בריא יותר, ומתוך הבנת המחלה ניתן היה לראות שהיא בתוך מהלך של הבראה, ראינו שהכוח החיוני עובד היטב ובאופן מאוזן. המטופלת התלוננה, כי כביכול ההתפרצות חזרה, אבל הפעולה הכי נכונה לעת זו הייתה: בואו נמתין, ניתן למהלך להמשיך.
ד"ר האנמן יודע על מה הוא מדבר.