אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי בספר הקסמים הזה.
הייתי כמו ילד שמצא אוצר בחצר. הייתי מוקסם.
לא היה לי מושג קלוש בהומאופתיה, אבל ראיתי שם את ההיגיון מבין המילים הרפואיות שלא הבנתי, וזיהיתי את הפילוסופים האהובים עלי באופן הכתיבה.
"האורגנון של אומנות הריפוי"- יצירת המופת של ד"ר סמואל האנמן.
האנמן.
הד"ר הלמדן, העקשן. המורד האולטימטיבי הזה, השכיל לראות את בריאות האדם כמו שאף אחד לפניו לא ראה.
נראה לי שסביר יהיה לומר שנחה עליו הרוח, נדלקה לו הנורה, נפל עליו התפוח, נגע בו האל או איך שלא נגדיר את זה, אבל ללא ספק, להגיע לתובנות כאלו כאשר כל הסביבה שלך חושבת הפוך ושבוייה עמוק בידי קונספציות הזויות, כולל המורים שלך, זה לא עניין של מה בכך.
האנמן היה חתיכת טיפוס. לא בנאדם שגרתי.
נהוג לחשוב שהוא היה קשה, אבל לא כך. הוא אפילו היה חביב ומאד אדיב.
הוא גם היה אמיץ. הוא יצא נגד גישת הממסד הרפואי, והכה בו את תורתו, ולא במילים מלטפות כל כך.
האומץ והנחישות שלו הביאו אותו לרוץ לתוך בנין בוער ולהציל נערה יפה (עם המזוודות שלה) וזה מראה שהוא גם היה רומנטי. אבל יותר מהכל הוא היה חכם. מאד חכם ומאד מעמיק.
הספר הזה, בו האנמן מפרק לגורמים את כל מה שהוא בריאות וכל מה שהוא מחלה, נכתב באופן שפינוזאי משהו, עם השפעות ניכרות של אחד המשפיעים שלו: הפילוסוף, כתר הגרמאנים, הלא הוא עימנואל קאנט.
תראו, לא כל אחד רוצה או יכול להיות הומאופת,
אבל כל איש רפואה חייב ללמוד לעומק את הלימוד הקנוני הזה של האנמן.