ליהודי הטוב, ניצול השואה, הסופר פרימו לוי יש מקום של כבוד בספרייה שלי.
למרות שסוף הסיפור שלו הוא עצוב ממה שאתה מצפה שיהיה לגיבור, אני מתרגש מכך שבחלק מהסיפור שלו, הוא הצליח לנצח את הרוע המוחלט.
והיות ואני פריק של סיפורי שואה (ועבדות אפרו-אמריקאית), פרימו לוי תמיד נוגע בי.
במכללת רמדי, התחלנו ללמוד השבוע את הטבלה המחזורית של היסודות. כלומר, הכנות הומאופתיות שמופקות מהיסודות של הטבלה המחזורית (החומרים שמרכיבים את כל מה שידוע לנו ביקום).
ואני, כמובן שמיד נמשך למדף ומחפש את הספר של פרימו לוי "הטבלה המחזורית".
אני מאד אוהב את הספר הזה. ספר מלא כאב, אבל בעיני לפחות, גם מלא אופטימיות וחיוך קטן.
פרימו לוי היה כימאי/סופר/פילוסוף ובספר הזה הוא מאחד בין שלושת הטייטלים שלו ונותן לכל סיפור שם של אלמנט מהטבלה המחזורית. השם שהוא בוחר, מקשר בין האופי של היסוד לסיפור שהוא מעלה, לרוב סיפור שואה. נו? אלא מה?
הטבלה המחזורית, כמו שיעיד כל כימאי, היא קסם בפני עצמה. וכאשר מנתחים אותה ומוצאים את המאפיינים של כל מה שמרכיב את היקום המופלא שלנו, היא מקבלת פתאום חיים אמיתיים.
ואז, כשמקשרים אותה לתבניות קיום ומאפיינים של בני אדם,
אז בכלל אין מה לדבר, אז מגיעים למקומות אחרים. וזה מה שאנחנו עושים בהומאופתיה.
באמת שתענוג.
בפילדלפיה שבארה"ב ישב רופא נחמד בשם ארנסט פארינגטון. ארנסט הצעיר ניסה להבין מה משותף למטופלים כאלו ואחרים שצרכו הכנות הומאופתיות שהופקו מאותם יסודות שבטבלה המחזורית. נו, זהב, כסף, פחמן, ארסן, מימן וכל המתכות וכו'. ארנסט היה פורץ הדרך בעניין זה.
בכל חבורה צריך שיהיה אחד שרואה את כל מה שהשאר לא מצליחים לראות. וארנסט היה האחד הזה.
הוא הצליח לראות שתבניות הקיום של אנשים שונים, מאופיינות על ידי מינרלים שונים (והוא ראה את זה גם בצמחים וגם בבעלי חיים, אבל זה כבר לסיפור אחר).
מכל מקום, זה סופר מגניב.
מכל הספרים ההומאופתים בנושא, אני מוצא את שלו כמקצועי ביותר.
וכאן בדיוק הם מתחברים שניהם, הרופא-ההומאופת האמריקאי הגאון מפילדלפיה וניצול אושוויץ היהודי, הכימאי והסופר מטורינו.
הייתי משלם הון על מנת לשבת עם שניהם לכוס קפה. אני מוכן להישאר דג בצד, ופשוט להקשיב לשניהם מחליפים ביניהם מידע, על רפואה, על חברות, ועל אטומים של בני אדם.
"כך קורה איפוא שכל יסוד אומר משהו למישהו (ולכל אחד משהו אחר), כמו עמקי ההרים או החופים שביקרת בהם בנעוריך. מכלל זה יש אולי להוציא את הפחמן, משום שהוא אומר כל דבר לכל אחד, כלומר אין הוא ספציפי, כשם שאדם הראשון אינו ספציפי בתור אב קדמון;
אלא אם כן יימצא היום (ומדוע לא?) כימאי נזיר על עמוד, שהקדיש את חייו לגראפיט או ליהלום. אולם, דווקא לפחמן אני חב חוב ישן, מן הימים שהיו מכריעים לגבי. אל הפחמן, יסוד החיים, פנה חלומי הספרותי הראשון, שאותו חלמתי בעקשנות בשעה ובמקום שלא היה ערך רב לחיי: אומנם כן, רציתי לספר את סיפורו של אטום הפחמן."
מתוך "פחמן", "הטבלה המחזורית" פרימו לוי.
החיים לא מפסיקים לעולם.