"וְהָיָה בְּיוֹם הַהוּא אוֹר חָדָשׁ גָּדוֹל יָאִיר
לְאַט נִפְתַּח הַסֶּדֶק לְאַט נוֹפֵל הַקִּיר"
מה באמת ממה שאנחנו חושבים שקרה, באמת קרה?
וואלה? לא באמת ברור. אבל אולי הדבר שהכי ברור, הוא שמה שבאמת קרה, בוודאות לא קרה כמו שאנחנו תופסים אותו.
בשבועות האחרונים, ניהלנו דיון בכיתות על העניין הזה, על המרחק בין אמת לאשליה, על הפער בין מה שקורה במחשבות שלנו ובין מה שמתנהל מחוץ לנו.
אני מאד אוהב את השיעורים האלו, יש בהם מעט משבירת המוסכמות החברתיות, ובכיתות כל כך הטרוגניות כמו הכיתות שלנו, זה הופך להיות סופר מעניין.
עמנואל קאנט האחד והיחיד מתאר יפה ב"ביקורת התבונה הטהורה" את המאזן בין ההכרה של האדם לתפקודי חמשת החושים שלו. הוא דן בזה בקטע בו הוא מסביר על "הלוגיקה של האשלייה". יפ, האשלייה.
טו מייק א-לונג סטורי שורט, הוא מסביר יפה שמידת האמת לא תלויה במושא (במה שקורה ב-א-מ-ת, אירוע או אובייקט) וכמעט גם לא בחושים שלנו. הוא מבהיר ש"החושים לעולם אינם טועים" אלא השיפוט של מה שהם מביאים (ההכרה) הוא שטועה.
וכמו שאני אוהב לעשות, אני ישר מחפש מקבילות מתרבויות אחרות.
ברור שיש.
זכור לי טוב מאד ערב אחד נפלא שהעברתי בבית חב"ד בפושקאר שבהודו, אי שם באמצע שנות האלפיים. אחרי ארוחת הערב התפתח דיון מעניין ביני לבין שני תלמידי תורה צעירים וחכמים שעשו את ההיכרות הראשונה שלהם עם העולם האחר (הלא -יהודי).
השיחה הייתה מאד מעניינת ונמשכה עד לשעות הבוקר שלמחרת. שוחחנו שם על הלימוד של בעל הסולם ב"מבוא לספר הזוהר".
בטיולים שלי, אני נוהג להסתובב עם מחברת ולרשום לי הערות ורפרנסים ללימוד מאוחר, לכשאשוב הביתה.
בקיצור, בפרק הזה, באות ל"ד, בעל הסולם מסביר את הדברים כמעט בדיוק כמו עמנואל קאנט.
הם הראו לי את הכתוב ואני כמו ילד בחנות לַאדוּ מתוקים, כל כך התלהבתי.
גם החכם היהודי וגם הפילוסוף הגרמני מבהירים שלא זו העין שרואה אלא פנימיותנו העמוקה העומדת מאחוריה: "חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה." (בעל הסולם).
איזה כיף!
ואם נמשיך בחיפוש האחדות, אפשר ממש לשמוח כשאנחנו רואים עד כמה הלימוד הזה מתיישר עם ההסבר בן אלפי השנים של הפילוסופיה שהגיעה אלינו מצפון הודו, בה מפרקים לחתיכות את חמשת השלבים של עיבוד המידע מרגע שנכנס אלינו דרך החושים ועד לשתילה של המידע בהכרה שלנו.
כמעט בול אותו הדבר.
איזו הרמוניה.
וככה השלמתי לי עוד טיול קסום, מצפון הודו, לקניסברג שבגרמניה ואת הכל איחדתי ללחיצת יד של הסכמה בירושלים.
בסופו של יום,
יש דרכים רבות אל האמת,
ועוד נגיע לטוב ונחבר את כולן.
ואפשר אולי גם להיזכר באהוד בנאי ששר:
וְהָיָה בְּיוֹם הַהוּא אוֹר חָדָשׁ גָּדוֹל יָאִיר
לְאַט נִפְתַּח הַסֶּדֶק לְאַט נוֹפֵל הַקִּיר
וּכְשֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה יָבוֹא אֶחָד בְּשֵׁם אֶחָד
יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל הָעוֹלָם שָׂפָה אַחַת
סְפִּיק דֶּה לַנְגְוִויגְ' אוֹף דֶּה הִיבְּרוּמָאן.
אֵנְד לֵט אַס אוֹל סֵיְּי: "הַלְלוּיָהּ!"
לֵט אַס אוֹל סֵיְּי: "אֵיְּמֵן!"
אֵנְד אַ דֵּי וִויל קַאם, אֵנְד אֵבְרִיבַּדִי
וִויל סְפִּיק דֶּה לַנְגְוִויגְ' אוֹף דֶּה הִיבְּרוּמָאן!
אני מתגעגע להודו.