זה היה בסיומו של יום עבודה מפרך, משהו כמו 14 שעות של נסיעה מבית חולה לבית חולה ומשם לבתי חולים וחזרה בלופ. בסוף היום נכנסנו לאיזו דהבה בדרך חזרה הביתה ואכלנו.

בקיצור זו לא הייתה עוד אחת מאותן שיחות מופלאות שניהלנו לנו,

זו הייתה שיחה אחת מיוחדת שהתוותה לי דרך שנים רבות קדימה.

הייתי אז הומאופת צעיר בן חמש, וחיפשתי אחרי כל שביב של ידע שאוכל לאסוף ויותר מכך, אחרי כל "שיטה" חדשה שתהפוך אותי להומאופת טוב יותר.

במהלך הארוחה, כשאני אדום ומזיע מהחריף ההודי ועשן יוצא לי מכל חור בראש, הוא שאל אותי: "אבל למה אתה צריך את זה?"

זה היה אחרי שיחה שערכנו מוקדם יותר בנוגע לחיפוש שלי בתחום הפילוסופיה והטיפול ההומאופתי.

-"תתמקד בחומר שכבר יש לך. למה אתה צריך לחפש עוד ועוד? יש לנו כל כך הרבה, תעמיק את ההבנה שלך בקיים".

שתקתי.

מה לעשות? צודק או לא? צודק!

זה היה מעניין, כי הגעתי למפגש עם אג'יט אחרי שחזרתי מצפון הודו, ושם בבית חב"ד נתקלתי לראשונה בחוברת של "שמונה פרקים לרמב"ם". כשקראתי אותה, מלבד החוכמה שמצאתי בספרון הקצר הזה, היכתה בי יותר מהכל הצניעות החכמה והמוארת של משה הגדול.

וזה מה שקפץ לי לראש כשאג'יט ניסה להאיר את עיני.

בהקדמה ל"שמונה פרקים לרמב"ם" מודה הרבי שכל מה שהוא עומד להציג איננו שלו. פשוט ככה. זהו איסוף של חומרים מוכנים ומפורשים מין היהדות ומין הפילוסופים הזרים:

"ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים, ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם עניינים שחידשתים אני מעצמי, ולא פירושים שבדיתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים, במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה. ואפשר שאביא לפעמים מימרה שלימה שהיא לשון ספר מפורסם, ואין בכל זה רע".

היו לי בתיק מלא חוברות של הרב עדין אבן שטיינזלץ שקיבלתי מבית חב"ד אחר מרג'אסטן, שעזרו לי להבין טוב יותר חלק מהדברים, אבל את ההקדמה של "שמונה פרקים לרמב"ם" פשוט העתקתי בכתב יד, מילה במילה, עוד אז כשהייתי בצפון.

"אז, חכה רגע, אני רוצה להקריא לך משהו".

הוצאתי את חבילת החוברות ואת מחברת התובנות שלי מהתיק ותרגמתי את ההקדמה לד"ר קולקרני. מילה במילה, כולל מה שהרמב"ם כתב על אזכור שם האומר מול התוכן שהוא מעלה ועד כמה אנשים ממעיטים במחשבה.

-"אתה רואה?" הוא אמר לי- "הכל כבר כתוב. לפני שנרוץ לעוד ועוד, נבין עד הסוף את מה שכבר יש".

-"אתה צודק לגמרי, אני עדיין ילד הומאופתי חופז. אתה צודק" עניתי לו.

-"אז בבקשה טידור, מהיום, קח את ה"אורגנון", וקרא בו כל יום. כל שנה תסיים אותו. כל שנה. בסדר?"

מאז ועד היום, כבר סיימתי ללמוד את הספר המופלא הזה 21 מחזורי קריאה ולימוד. האורגנון הוא ספר העקרונות והפרקטיקה ההומאופתי. וכל שנה, כל שנה, לומדים ממנו יותר. עוד פרט ועוד הגיון ועוד התאמה שלא הבנת בפעם הקודמת.

הספר הזה, הוא הסוד.

הוא הסוד של איך קורים הדברים. מבין המילים ומבין השורות מתגלות להן כל כך הרבה אמיתות שגורמות לך לתת מכה במצח. וזה מה שאנחנו מנסים להעביר לתלמידים שלנו במכללת רמדי "בואו נלמד את טבע הדברים לעומק".

ועוד מעט, ממש עוד רגע, צוות המורים והתלמידים נוסעים לפונה שבהודו, על מנת ללמוד ולעבוד במרפאות של ד"ר קולקרני.

אני שמח בשביל כל אחד ואחת מהם שיצליח לתפוס עם אג'יט איזו פינה לשיחה, עם טאלי על השולחן והמון עשן של חריף הודי שיצא מהאוזניים.

איזה כיף.

ועכשיו, אנחנו צריכים לתרגל המתנה. לא פשוט.

הפוסט טאלי חריף והעמקה במה שיש הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

זה פוגש אותנו בכל רגע מהחיים שלנו, בפוליטיקה, ביחסים, בעבודה.

זה פוגש אותנו יותר מהכל, מול המראה.

הנטייה הטבעית שלנו היא להיצמד לפרטים.

אנחנו נצמדים לאמירה, לדעה, לתפיסה, למחנה. ואז, אחרי שאנחנו רגועים מהשתייכות הרגעית, אנחנו מעמיקים עוד יותר ויותר לפרטים קטנים.

תת של התת של התת.

זה מרגיע.

היש המדומה.

יש משהו בגישה הרדוקציונליסטית המטריאליסטית שנותן לנו מין תחושה שגוייה של מציאות. מין משהו להיאחז בו.

מציאות מדומה שמרגיעה את המוח.

אני נתקל בזה הרבה כשאני מנהל דיונים על המדע של ההומאופתיה והשילוב שלו עם פיזיקה.

אנשים לעיתים בורחים מדיאלוג שחורג מהאטומים שיש להם בכיס, או במוח,

משהו עיוור כזה בסגנון של: "זה רק אני והאטום שלי".

פרופ' רוברט לפלין מאוניברסיטת סטנפורד, זוכה פרס נובל לפיזיקה הוא אחד מהמקדמים העיקריים של גישת האימרג'נס. במאמרים ובראיונות שלו הוא תמיד מעלה דוגמאות יומיומיות פשוטות על התפיסה הזו שמציעה הסתכלות אחרת מהרעיון של לראות את העולם בפרטים-פרטים.

ההצעה של האימרג'נס היא להבחין בתבניות טבעיות בהתנהלות של התופעות.

רגע.

לא ללכת לאיבוד.

בקיצור, תמיד התחברתי להרצאות שלו, כי יש בהן משהו שעוזר לי טוב יותר להסביר את הגישה ההומאופתית.

כך הוא מסביר:

"הטבע נוטה לארגן את עצמו בתבניות ייחודיות.

לדוגמה, קשיחות של מתכת נעלמת כשמסתכלים דרך מיקרוסקופ.

זהו חוק.

היחסים בין הפרטים המרכיבים את השלם, הם שיוצרים את האחדות, בגלל היחסים בין האטומים השונים.

ברוב הפעמים, אנחנו נדע פחות ופחות על "דברים" ככל שנתקרב אליהם יותר ויותר".

כל כך יפה. לא?

אחד ההסברים הטובים ביותר שאפשר לתת על הומאופתיה.

בטיפול ההומאופתי, אנחנו מסתכלים על הטבע של האדם, של המטופל, כתופעה שלמה.

זה לא היד או הרגל, לא הרחם או הלב, הרגש או האופי. זה הכל ביחד.

ביחד.

זו האחדות הזו.

זו הדינמיקה של היחסים בין המרכיבים השונים שאנחנו קוראים להם: אדם.

האחדות הזו, מסבירה לנו שבלב שלנו, יש סימנים ומטבעות של כל שאר האיברים שלנו.

וברגש שלנו, יש סימנים לכל שאר האיברים שלנו.

וככה עד אינסוף.

המשורר ואיש הרוח האנגלי וויליאם בלייק, היה מאלו שניסו להכניס לשיח הציבורי את העניין הזה של הבנה שלמה.

כאיש רוח, הוא הבין את המונח "הוליזם" במלוא הדרו. הוא הבין כי הכל קשור בכל בקשר אינסופי ולא נתיק.

ברבים מהשירים שלו הוא ניסה להסביר, עד כמה עיוורת ההסתכלות שבוחנת את העולם בחלקים-חלקים.

אחת הפואמות המפורסמות שלו היא ממש אדירה. ממש:

"To see a World in a Grain of Sand

And a Heaven in a Wild Flower,

Hold Infinity in the palm of your hand

And Eternity in an hour"

מקסים.

צריך לקרוא את זה שוב ושוב. לאט.

אנחנו חלק משלם.

קסם הבריאה.

כל הרגשות:

30Ronen Levy, Dana Gavish Abramson ו28 נוספים

הפוסט בורות- גורם הכאב הגדול הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

לְאַט נִפְתַּח הַסֶּדֶק לְאַט נוֹפֵל הַקִּיר"

מה באמת ממה שאנחנו חושבים שקרה, באמת קרה?

וואלה? לא באמת ברור. אבל אולי הדבר שהכי ברור, הוא שמה שבאמת קרה, בוודאות לא קרה כמו שאנחנו תופסים אותו.

בשבועות האחרונים, ניהלנו דיון בכיתות על העניין הזה, על המרחק בין אמת לאשליה, על הפער בין מה שקורה במחשבות שלנו ובין מה שמתנהל מחוץ לנו.

אני מאד אוהב את השיעורים האלו, יש בהם מעט משבירת המוסכמות החברתיות, ובכיתות כל כך הטרוגניות כמו הכיתות שלנו, זה הופך להיות סופר מעניין.

עמנואל קאנט האחד והיחיד מתאר יפה ב"ביקורת התבונה הטהורה" את המאזן בין ההכרה של האדם לתפקודי חמשת החושים שלו. הוא דן בזה בקטע בו הוא מסביר על "הלוגיקה של האשלייה". יפ, האשלייה.

טו מייק א-לונג סטורי שורט, הוא מסביר יפה שמידת האמת לא תלויה במושא (במה שקורה ב-א-מ-ת, אירוע או אובייקט) וכמעט גם לא בחושים שלנו. הוא מבהיר ש"החושים לעולם אינם טועים" אלא השיפוט של מה שהם מביאים (ההכרה) הוא שטועה.

וכמו שאני אוהב לעשות, אני ישר מחפש מקבילות מתרבויות אחרות.

ברור שיש.

זכור לי טוב מאד ערב אחד נפלא שהעברתי בבית חב"ד בפושקאר שבהודו, אי שם באמצע שנות האלפיים. אחרי ארוחת הערב התפתח דיון מעניין ביני לבין שני תלמידי תורה צעירים וחכמים שעשו את ההיכרות הראשונה שלהם עם העולם האחר (הלא -יהודי).

השיחה הייתה מאד מעניינת ונמשכה עד לשעות הבוקר שלמחרת. שוחחנו שם על הלימוד של בעל הסולם ב"מבוא לספר הזוהר".

בטיולים שלי, אני נוהג להסתובב עם מחברת ולרשום לי הערות ורפרנסים ללימוד מאוחר, לכשאשוב הביתה.

בקיצור, בפרק הזה, באות ל"ד, בעל הסולם מסביר את הדברים כמעט בדיוק כמו עמנואל קאנט.

הם הראו לי את הכתוב ואני כמו ילד בחנות לַאדוּ מתוקים, כל כך התלהבתי.

גם החכם היהודי וגם הפילוסוף הגרמני מבהירים שלא זו העין שרואה אלא פנימיותנו העמוקה העומדת מאחוריה: "חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה." (בעל הסולם).

איזה כיף!

ואם נמשיך בחיפוש האחדות, אפשר ממש לשמוח כשאנחנו רואים עד כמה הלימוד הזה מתיישר עם ההסבר בן אלפי השנים של הפילוסופיה שהגיעה אלינו מצפון הודו, בה מפרקים לחתיכות את חמשת השלבים של עיבוד המידע מרגע שנכנס אלינו דרך החושים ועד לשתילה של המידע בהכרה שלנו.

כמעט בול אותו הדבר.

איזו הרמוניה.

וככה השלמתי לי עוד טיול קסום, מצפון הודו, לקניסברג שבגרמניה ואת הכל איחדתי ללחיצת יד של הסכמה בירושלים.

בסופו של יום,

יש דרכים רבות אל האמת,

ועוד נגיע לטוב ונחבר את כולן.

ואפשר אולי גם להיזכר באהוד בנאי ששר:

וְהָיָה בְּיוֹם הַהוּא אוֹר חָדָשׁ גָּדוֹל יָאִיר

לְאַט נִפְתַּח הַסֶּדֶק לְאַט נוֹפֵל הַקִּיר

וּכְשֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה יָבוֹא אֶחָד בְּשֵׁם אֶחָד

יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל הָעוֹלָם שָׂפָה אַחַת

סְפִּיק דֶּה לַנְגְוִויגְ' אוֹף דֶּה הִיבְּרוּמָאן.

אֵנְד לֵט אַס אוֹל סֵיְּי: "הַלְלוּיָהּ!"

לֵט אַס אוֹל סֵיְּי: "אֵיְּמֵן!"

אֵנְד אַ דֵּי וִויל קַאם, אֵנְד אֵבְרִיבַּדִי

וִויל סְפִּיק דֶּה לַנְגְוִויגְ' אוֹף דֶּה הִיבְּרוּמָאן!

אני מתגעגע להודו.

הפוסט אשליות. הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

למרות שסוף הסיפור שלו הוא עצוב ממה שאתה מצפה שיהיה לגיבור, אני מתרגש מכך שבחלק מהסיפור שלו, הוא הצליח לנצח את הרוע המוחלט.

והיות ואני פריק של סיפורי שואה (ועבדות אפרו-אמריקאית), פרימו לוי תמיד נוגע בי.

במכללת רמדי, התחלנו ללמוד השבוע את הטבלה המחזורית של היסודות. כלומר, הכנות הומאופתיות שמופקות מהיסודות של הטבלה המחזורית (החומרים שמרכיבים את כל מה שידוע לנו ביקום).

ואני, כמובן שמיד נמשך למדף ומחפש את הספר של פרימו לוי "הטבלה המחזורית".

אני מאד אוהב את הספר הזה. ספר מלא כאב, אבל בעיני לפחות, גם מלא אופטימיות וחיוך קטן.

פרימו לוי היה כימאי/סופר/פילוסוף ובספר הזה הוא מאחד בין שלושת הטייטלים שלו ונותן לכל סיפור שם של אלמנט מהטבלה המחזורית. השם שהוא בוחר, מקשר בין האופי של היסוד לסיפור שהוא מעלה, לרוב סיפור שואה. נו? אלא מה?

הטבלה המחזורית, כמו שיעיד כל כימאי, היא קסם בפני עצמה. וכאשר מנתחים אותה ומוצאים את המאפיינים של כל מה שמרכיב את היקום המופלא שלנו, היא מקבלת פתאום חיים אמיתיים.

ואז, כשמקשרים אותה לתבניות קיום ומאפיינים של בני אדם,

אז בכלל אין מה לדבר, אז מגיעים למקומות אחרים. וזה מה שאנחנו עושים בהומאופתיה.

באמת שתענוג.

בפילדלפיה שבארה"ב ישב רופא נחמד בשם ארנסט פארינגטון. ארנסט הצעיר ניסה להבין מה משותף למטופלים כאלו ואחרים שצרכו הכנות הומאופתיות שהופקו מאותם יסודות שבטבלה המחזורית. נו, זהב, כסף, פחמן, ארסן, מימן וכל המתכות וכו'. ארנסט היה פורץ הדרך בעניין זה.

בכל חבורה צריך שיהיה אחד שרואה את כל מה שהשאר לא מצליחים לראות. וארנסט היה האחד הזה.

הוא הצליח לראות שתבניות הקיום של אנשים שונים, מאופיינות על ידי מינרלים שונים (והוא ראה את זה גם בצמחים וגם בבעלי חיים, אבל זה כבר לסיפור אחר).

מכל מקום, זה סופר מגניב.

מכל הספרים ההומאופתים בנושא, אני מוצא את שלו כמקצועי ביותר.

וכאן בדיוק הם מתחברים שניהם, הרופא-ההומאופת האמריקאי הגאון מפילדלפיה וניצול אושוויץ היהודי, הכימאי והסופר מטורינו.

הייתי משלם הון על מנת לשבת עם שניהם לכוס קפה. אני מוכן להישאר דג בצד, ופשוט להקשיב לשניהם מחליפים ביניהם מידע, על רפואה, על חברות, ועל אטומים של בני אדם.

"כך קורה איפוא שכל יסוד אומר משהו למישהו (ולכל אחד משהו אחר), כמו עמקי ההרים או החופים שביקרת בהם בנעוריך. מכלל זה יש אולי להוציא את הפחמן, משום שהוא אומר כל דבר לכל אחד, כלומר אין הוא ספציפי, כשם שאדם הראשון אינו ספציפי בתור אב קדמון;

אלא אם כן יימצא היום (ומדוע לא?) כימאי נזיר על עמוד, שהקדיש את חייו לגראפיט או ליהלום. אולם, דווקא לפחמן אני חב חוב ישן, מן הימים שהיו מכריעים לגבי. אל הפחמן, יסוד החיים, פנה חלומי הספרותי הראשון, שאותו חלמתי בעקשנות בשעה ובמקום שלא היה ערך רב לחיי: אומנם כן, רציתי לספר את סיפורו של אטום הפחמן."

מתוך "פחמן", "הטבלה המחזורית" פרימו לוי.

החיים לא מפסיקים לעולם.

הפוסט הטבלה המחזורית, פרימו לוי וארנסט פארינגטון הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

זה די פשוט להסביר

מעט קשה לבצע.

זו הַבּוּרוּת.

הַבּוּרוּת הזו, הראייה השגויה הזו של החיים שאנחנו מאמצים וחיים לפיה.

והַבּוּרוּת שורפת.

אנחנו כועסים מבּוּרוּת,

כואבים מבּוּרוּת,

חולים מבּוּרוּת.

ואז…

בעקבות הַבּוּרוּת אנחנו מפתחים תַּאֲווֹת-מְכַלּוֹת שֶׁמַּחְלוֹת אותנו,

ואז אנחנו נאחזים בהבנות שגויות לגמרי על החיים,

וזה מעגל קסמים מרושע מרושע שקשה לברוח ממנו.

אחד הרופאים הגדולים ביותר, ההומאופת ד"ר ג'יימס טיילר קנט, הסביר בהרצאותיו, כי הבנה שגויה של המציאות,

היא הבסיס לסבל.

כמובן שהוא לא היחיד שהסביר את ההבנה הזו, ובוודאי שלא הראשון, אבל הוא מיצה את הרעיון בהסבר נחמד כזה,

שלפיו המחלה מופיעה ברגע

שתפיסת המציאות של בן או בת האדם

נפרדת מהרצון שלו או שלה.

הסבר מעולה לדעתי. יפה.

שם, בהיפרדות הפנימית הזו שלנו הכל מתחיל.

הרי ככל שנרצה ונִכְמַהּ למה שברור שעושה לנו טוב- נהיה בריאים,

וככל שנרצה ונפתח תשוקה למשהו שמרע את בריאותנו- נחיה בחולי.

קנט גם דיבר על אהבה, ועל החשיבות של האהבה כמרכיב של בריאות.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר סיכם את הרעיון כך:

"להיות חופשיים אין זה אומר להיות מסוגלים לעשות מה שאנו רוצים, אלא לרצות את מה שאנו מסוגלים לעשות".

וזלדה המשוררת סיכמה את המאבק הפנימי בתוכנו כך:

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף

בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹש שוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.

הפוסט אשליות הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

ת'כלס, כולנו מתעלמים ממנו.

לא כי הוא נוגד את דעותינו וגם לא כי הוא לא נעים,

אלא פשוט בגלל שזה הדבר שהכי ברור לנו שלא נוכל להבין לעולם.

לעולם.

ואנחנו, אוהבים להבין. לכל הפחות, אנחנו אוהבים לדמיין שאנחנו מבינים.

אבל הָרֶצֶף מדבר על זמן אחורה אינסוף ועל זמן קדימה אינסוף,

והזיכרון שלנו, איך נגיד, לא מי יודע כמה.

במקצוע שלי, ההומאופתיה, יש לָרֶצֶף חשיבות קריטית.

כי כל רֶצֶף מספר על האדם הרבה יותר מאשר הסימפטום או הכאב או התחושה עליהם הוא מתלונן. ואנחנו, מה אנחנו מחפשים? לראות את התמונה השלמה ככל הניתן על כל אחד ואחד.

הָרֶצֶף, מספר את הסיפור השלם. הוא צובע את הסימפטום הבודד, את התלונה האחת בהמון גוונים, הוא מספר איך התחילו הדברים, הוא נותן מידע מאד חשוב על תבניות החיים של כל אדם ואדם,

אבל יותר מהכל, הָרֶצֶף מספר לנו את הסיפור האחד, היחיד והמיוחד של כל אדם ואדם.

איך שרה המלכה האם, חווה א.? "אתה פלא, אתה יחיד ומיוחד, אתה פלא!".

ולא פחות מהראייה השלמה של הקיים, הסוד הוא, שאם אנחנו מקשיבים טוב טוב לָרֶצֶף של אדם או בת-אדם, אנחנו יכולים גם לגלות את הכיוונים והאפשרויות שלהם קדימה.

לא מגניב?

לאחרונה התוודעתי לאושר של קניית ספרים יד שניה.

גם לספרים יש רֶצֶף. לספרי יד שנייה.

בכיכר מסריק פינת כיכר רבין, חבויה לה חנות קטנה של צַיָּדֵי סְפָרִים.

ושם אני מוצא ספרים משומשים.

אני בכלל חושב שספר משומש, ממש כמו שטיח פרסי טוב, צריך לעלות יותר מספר חדש.

יש לו בין הדפים כל כך הרבה חיים וכל כך הרבה סודות.

הריח שם הוא פחות הריח של הדיו הטרי שנכלא בין הדפים, ויותר הריח של הסיפור או השיר ושל החוויה של האיש שקרא בו קודם.

יש בזה משהו כיפי.

שווה לנסות.

המשוררת הנפלאה זלדה הפליאה לסכם את העניין כך:

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם

שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

ונתן לו האריג

לכל איש יש שם

שנתנו לו ההרים

ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם

שנתנו לו המזלות

ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם

לכל איש יש שם

לכל איש יש שם

שנתנו לו חטאיו

ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו שונאיו

ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חגיו

ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו תקופות השנה

ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו מותו.

הפוסט על רֶצֶף, התחלות שלא קיימות וסופים שאינם הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

בְּשָׁעָה בְּרוּכָה

הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר

בְּשָׁעָה טוֹבָה, הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר

הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר"

לאחר הכאב מגיעה ההתאוששות.

או שמגיעה הסתבכות של המחלה.

ברפואה יש לשני המצבים האלו שני מונחים:

האדם שייכנס לתקופת התאוששות והחלמה, ייכנס לתקופה שנקראת קוֹנְוַלֵסֵנְס (convalescence)

האדם שיחלה במחלות אחרות, משניות, כואבות (וכאילו לא קשורות), ייכנס למצב של סִיקוּאֵלָה (sequela).

לאן ניכנס אנחנו? עם ישראל?

שאלה טובה.

לאה גולדברג כתבה את השיר היפיפה והמשחיר שכולנו מכירים "משירי ארץ אהבתי".

למעשה זו טרילוגיית שירים.

השיר הראשון מציג את המחלה.

השירים השני והשלישי מציגים את שתי הברירות מבינן נבחר לאן ללכת:

להחלמה או למחלה קשה יותר.

השיר הראשון שהוא "משירי ארץ אהבתי" המוכר. הוא מציג את הכאב ואת המחלה, את העצבות ואת ההכרה באין.

הוא באמת עצוב.

החיים מלאים כאב. 7 ימים יש אביב ו-358 ימים השמיים סגריריים ובוכיים.

שבעה ימים יש חגים בשנה, אבל עמל ורעב בכל היתר.

קשה.

כואב.

השיר השני בטרילוגיה, מוכר גם הוא והוא מציג את ההתאוששות.

כולנו מכירים אותו: "בארץ אהבתי השקד פורח".

הגוף כבר אחרי המחלה. הארץ כואבת. אבל יש עתיד ורוד ורואים את האור.

השקד שוב פורח, וכולם מחכים לאורח, וכשהוא יבוא, הוא ימצא שבע עלמות, שבע אמהות ושבע כלות שיארחו אותו. הגוף שאחרי המחלה הוא חשדן… מגיב באובר, אבל הוא מַחְכִּים ומנסה לחזור לבריאות.

גם בארץ שאחרי הכאב תהיה חשדנות, ויהיה מי שלא ייתן לאף אורח להיכנס,

לא בשער ולא בלב,

אלא אם כן הוא יצליח לראות את העתיד הוורוד והבריא ואת התמונה השלמה.

אמן.

ממש אמן.

השיר השלישי והפחות מוכר, מציג את האפשרות השלישית והקודרת.

מחלות משניות, לרוב עמוקות יותר וכואבות לא פחות. ואחריהן, היחלשות הגוף.

ויאוש.

לשיר קוראים "ארץ נוי אביונה".

לאה מספרת שבארץ אהבתה האביונה, הכל אפור וקודר. נכשלנו. ניסינו ונכשלנו.

"בְאֶרֶץ אַהֲבָתִי הָאֶבְיוֹנָה

אֲפִלּוּ הָיָּרֵחַ בַּשָּׁמַיִם

עוֹמֵד כֶּעָנִי בַּפֶּתַח

כָּפוּף וְדָהוּי וְחִוֵּר".

אני בוחר באופציה של ההחלמה.

להאמין בטוב.

בואו נבחר בטוב.

בואו נרבה טוב בעולם.

"בָּאָרֶץ אָהַבְתִּי הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ

בָּאָרֶץ אָהַבְתִּי מְחַכִּים לְאוֹרֵחַ

שֶׁבַע עַלְמוֹת

שֶׁבַע אִמָּהוֹת

שֶׁבַע כַּלּוֹת בַּשֵּׂעָר

בָּאָרֶץ אָהַבְתִּי עַל הַצְּרִיחַ דֶּגֶל

אֶל אֶרֶץ אָהַבְתִּי יָבוֹא עוֹלֵה רֶגֶל

בְּשָׁעָה טוֹבָה

בְּשָׁעָה בְּרוּכָה

הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר

בְּשָׁעָה טוֹבָה הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר

הַמַשְׁכִּיחָה כֹּל צַעַר

אַךְ מִי עֵינֵי נֶשֶׁר לוֹ וְיִרְאֵנוּ

מִי לֵב חָכָם לוֹ וְיַכִּירֶנּוּ

מִי לֹא יִטְעֶה

מִי לֹא יִשְׁגֶּה

מִי יִפְתַּח לוֹ הַדֶּלֶת

אֲנִי יְשָׁנָה וְלִבִּי עֵר

עַל פְּנֵי בֵּיתִי הָאוֹרֵחַ עוֹבֵר

וְהַבֹּקֶר אוֹר

וּבֶחָצֵר

אֶבֶן בּוֹדֵדָה מִתְגּוֹלֶלֶת"

הפוסט על כאב והחלמה ולאה גולדברג הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

האם הומאופתיה יעילה? מה אומר המדע?

אודות מחקרים הומאופתיים ומחקרים על ההומאופתיה

סדרת מאמרים, מכללת רמדי להומאופתיה קלאסית, המרכז לרפואת הרמב"ם.

מאת גיא טידור RCHom, מנהל מכללת רמדי.

מאמר זה הוא הראשון מבין סדרה של מאמרים שיסקרו את הצד המדעי והמחקרי של ועל ההומאופתיה.
מטרתו של המאמר הינה לחשוף בפני הקוראים את המחקרים ולהותיר להם חומר למחשבה.

במאמר זה ננתח את מאמרו של פרופ' ג'ורג' ויתולקאס: "טעויות קריטיות במטא-אנליזה של מחקר על ההומאופתיה" שפורסם בכתב העת- "Journal of Medicine and Life Vol. 10"

מבוא:

שנים רבות מתקיים שיח בעולם הרפואה המשלימה האם לכנות את הרפואה המשלימה כ"רפואה משלימה" או כ"רפואה אלטרנטיבית". לאמיתתו של מצב, את שני השמות הללו מעניקה דווקא הרפואה השלטת (הרפואה הקונבנציונלית).

כך מתבצע הדבר: כל זרם רפואה שאיננו חלק מן הרפואה הקונבנציונלית חייב במחקר מדעי שיאושש או יפריך את אמיתתו בעיניה.
היה וישנם מספיק מחקרים המאוששים את תקפותו מוגדר הלה בעיניה כ"רפואה משלימה" והיא משולבת או מאומצת לתוך מערך הטיפול הקונבנציונלי.
היה ולא מצאה הרפואה הקונבנציונלית אישוש המספק את דעתם, יוכרז זרם הרפואה הזה "כרפואה אלטרנטיבית".
המחקר נבנה ומורכב על פי אמות המידה של הרפואה הקונבנציונלית ובמרבית המקרים ללא ייעוץ או התערבות של מומחי הרפואה המשלימה. 

סדרת מאמרים זו, תדון כאמור באותם המחקרים שנעשו אודות ההומאופתיה, והציגו תוצאות המאוששות את  אמיתה או מפריכות את יעילותה. אנחנו נבחן את המתודות השונות שנעשו במחקרים אלו ואת המסקנות אליהן הם הגיעו.

במאמר ראשון זה נסקור את הנקודות החשובות במאמרו החשוב של פרופ' ג'ורג' ויתולקאס (יוון) הדן במתודות השגויות והמטעות על פיהן נערכו המחקרים בנוגע ליעילותה של ההומאופתיה.
 פרופ' ויתולקאס, מגדולי ההומאופתים של דורנו נטל חלק במחקרים רבים בתחום ההומאופתיה. 

הקדמה:

יותר מכל שיטת רפואה משלימה אחרת, ההומאופתיה היא זו המושכת במיוחד את תשומת ליבם של אנשי הרפואה וחברות התרופות ולפיכך, מושקעת תשומת לב גבוהה במיוחד לחקירת היעילות של הרמדיס ("התרופות") ההומאופתיות בטיפול במחלות מאובחנות ומקוטלגות.
גישה זו, הבאה לבדוק את יעילותן של רמדיס ("תרופות") הומאופתיות למחלות ספציפיות, כבר מכילה בתוכה את ההטיה הראשונית.
שכן נמצא הבדלים מהותיים בתוצאות המחקרים, שבאו לבדוק יעילות של רמדי ("תרופה") הומאופתית ובין מחקרים שבאו לבדוק את יעילות הטיפול ההומאופתי ונרחיב על כך בהמשך.
שיטות המחקר המקובלות כרגע בתחומנו, באות מתוך האסכולה של הרפואה הקונבנציונלית, ולכן הרוב המוחלט של המחקרים חוקר את ההתאמה של תרופה (רמדי) מסוימת למחלה מסוימת או לטיפול בפתולוגיה באיבר מסוים. פעמים רבות, מחקרים אלו מאופיינים "בראיית צינור".
לעומת גישה זו, הגישה ההומאופתית מכוונת לטיפול במערך הכולל של האדם ולא באיבר מסוים. הפער המובנה בין שתי הגישות מביא אותנו למצב שבו עקרונות הומאופתיים המסבירים את מהלך העניינים לאחר נטילת רמדי ("תרופה") הומאופתית, כגון "החמרה ראשונית", "פעולה שניונית" או "הצעות הרינג" (כיווני התפתחות המחלה) כלל לא נשקלות ברוב המחקרים.
על מנת להגיע לתוצאות מהימנות, יש לשלב את דרישות המחקר המקובלות עם ההבנה של התהליכים המתרחשים בריפוי בעקבות מתן רמדי ("תרופה") הומאופתית.

מעל לכל העקרונות ההומאופתיים המסבירים את מהלך הפעולה של רמדי ("תרופה") הומאופתית על גוף האדם, עומד לו עקרון כוליות הסימפטומים וההתייחסות אליו במחקרים אותם נבחן כמעט ולא קיימת. ההתעלמות הגורפת הזו, פוגמת בתקפותם של המחקרים היות והתכשיר הנחקר לא תמיד קשור לטווח ההשפעות שלו (הסבר על כך בהמשך המאמר)

מצד שני, מחקרים שנבנו בקפידה עם התחשבות בעקרונות הפעולה ההומאופתיים ותוך כדי שמירה על כללי המחקר המקובלים, הניבו תוצאות מרשימות למדי בנוגע לתקפותן של הרמדיס ("התרופות") ההומאופתיות ואלו יוצגו במאמרים הבאים.

במאמרו, מסביר פרופ' ג'ורג' ויתולקאס את הפגמים המהותיים במתודות של המטה-אנליזות הקודמות שנעשו על מחקרים מבוקרי פלצבו RCTs בנוגע לשימוש בהומאופתיה [1-5], ואלו היו בעלי מתודות פסולות דוגמת בחירה אקראית (ולא הגיונית) של מושאי מחקר(רמדיס הומאופתיות) [6], פרסום החשוד בדעה קדומה של החוקרים [2], חוסר אחידות בנושאי ואיכות המחקרים [1] או איכות נמוכה של מחקרים קיימים [2,3,5,7].
עם זאת, פרופ' ויתולקאס מסביר שכל אלו הם זוטות אל מול ההיבט החשוב ביותר וממנו מתעלמים בעקביות עורכי המטה-אנליזות השונים, בין אם בשוגג ובין אם מְּכַוָּנַת מְכַוֵּן, והיא העובדה שרוב הניסויים שנכללו, לא כיבדו את העקרונות ההומיאופתיים וחמור לא פחות, התעלמו מהאינדיקציות של הרמדיס ("התרופות") ההומיאופתיות שנבחנו.
לאחרונה, כך מסביר הפרופ', הוצגו כלים חדשים להערכת איכותם של ניסויים הומאופתיים הנבחרים [8] למטא-אנליזות, אולם כלים אלו עדיין חסרים התאמות נקודתיות.

כלל בסיסי במדע ובמחקר, הינו שעל מנת להפיק את המיטב ולרדת לעומק האמת, על המחקרים להיות מותאמים לדרכי הפעולה של המושא הנחקר, במקרה שלנו: רמדיס ("תרופות") הומאופתיות.

הבא ונרד לליבו של העניין:

לדוגמה, הטיפול ההומאופתי מחייב הערכה אינדיבידואלית של כל מקרה פרטני על מנת למצוא את הרמדי ("התרופה") ההומאופתית הספציפית שתתן את המענה הטיפולי הטוב ביותר האפשרי לכל מטופל בודד (חוק דמיון הסימפטומים).
למצער, כמעט כל הניסויים שנסקרו במטה-אנליזות, התעלמו לחלוטין ממאפיין הפעולה הקריטי הזה!

מאפיין נוסף, שלא נלקח בחשבון בניסויים הנבחנים, הוא שההומאופת נדרש לידע מעמיק במכלול התכונות המרפאות ואילו המחקרים שנלקחו בחשבון במטא-אנליזות לקחו בחשבון רק תכונה אחת ספציפית מתוך המכלול השלם, ולא תמיד באופן מדויק. זו נקודה קריטית.

פרופ' ויתולקאס מציין לדוגמה את המחקר שנערך על הרמדי ההומאופתית ("התרופה")
הנקראת Rhus-tox 6D.
במחקר המדובר שפורסם ב Lancet (מגזין רפואה מכובד ויוקרתי מאוד בעולם הרפואה), נבדקה השפעתה של הרמדי ("התרופה") על מטופלים הסובלים מדלקת מפרקים ניוונית ולא נמצאה כל השפעה [9].
נסביר מדוע המתודה במחקר זה שגויה ומטעה ולמעשה נועדה להכשיל את המחקר עוד בטרם החל.

על מנת להבין את עוצמת הפרדוקס שמתקיים כאן, עלינו להבין כעת שתי נקודות חשובות:
הנקודה הראשונה היא "חוק הדומים".
כל רמדי ("תרופה") הומאופתית מותאמת לנחקר או למטופל רק לאחר שנמצא שהרמדי מסוגלת לייצר בניסוי את אותה פתולוגיה עיקרית אבל תמיד בצירוף עם מכלול הסימפטומים (תצרף) שממנו הוא סובל. רמדיס שונות, שמתאימות לטיפול בפתולוגיה מסוימת, ייצרו בניסויים הללו מגוון תַּצְרְפִים גדול, אבל תמיד, במקרה של מחלה, רק הרמדי המחזיקה בַּתַּצְרֵף התואם, תהיה מסוגלת להביא לריפוי.

הנקודה השנייה שמעלה כאן פרופ' ויתולקאס היא המופע הייחודי של הסימפטומים.
לכל סימפטום או מחלה יש מופע שייחודי לחולה הנושא אותו.
בהתאמה, לכל רמדי יש את האופן הייחודי בו היא מייצרת את הפתולוגיה.
אם נבחן את המחלה שנבדקה בניסוי הנ"ל, נראה כי נרשמה הרמדי ("התרופה") ההומאופתית המופקת מקיסוס רעיל עבור אוסטאוארטריטיס.
לכל איש מקצוע העוסק בתחום ההומאופתיה ידוע כי הרמדי ("התרופה") ההומאופתית המדוברת מתאימה לפתולוגיה זו באחוזים לא גבוהים בכלל!

ולכן, ניסוי זה ודומיו, המוזכרים במטא-אנליזה שפורסמה הינם פסולים מיסודם.
משל למה הדבר דומה, שחוקרים ייקחו למחקר על לחץ דם, את התרופה הכי פחות יעילה להורדת לחץ דם, יראו שהיא יעילה באחוז קטן מאוד של החולים ויגיעו למסקנה שכל התרופות להורדת לחץ דם אינן יעילות!

לא רק שחוק הדמיון לא כובד, אלא גם הניסיון לרשום תרופה על סמך פתולוגיה אחת בלבד אינו תקף. הרמדי הזו תירשם רק באופן נדיר למקרים של דלקת מפרקים ניוונית, ויותר למקרים של פיברומיאלגיה, מספר מחלות ראומטיות אחרות ולמצבים אקוטיים של פציעות במפרקים.
עבור אוסטאוארטריטיס תתאמנה יותר רמדיס ("תרופות") אחרות כמו קאוסטיקום (Causticum), מלחי אשלגן (Kali salts), מלחי הסידן Calcarea salts)) או מלחי נתרן (Natrium salts), וכמובן תמיד בהתאמה לְתַצְרֵף סימפטומים שלם!
פרופ' ויתולקאס מציין כי "המסקנה השלילית אליה הגיע מחקר זה יהיה דומה לבדיקה למשל, של השימוש באנטיביוטיקה כטיפול עבור נוירוזה של חרדה, ולאחר ש"נתגלה" שזו לא צלחה לרפא את הפתולוגיה הזו, להסיק שכל הרפואה הקונבנציונלית היא חסרת תועלת!".

בנמצא דוגמאות נוספות רבות של מחקרים עם מתודות שגויות דוגמת המחקר שמציג כאן ויטולקאס.
להלן שניים מתוכם: שניהם נכללים בתוך מטא-אנליזה שנערכה על יעילותו של צמח הארניקה כרמדי ("תרופה") הומאופתית.

המחקר הראשון דן ביעילותה של הארניקה כרמדי עבור סיבוכים שלאחר ניתוח [19].
גם כאן, ניכרת הקפדה על כללי המחקר הנאות, הוא כפול סמיות ומבוקר פלסבו.
אך שוב, עם מתודה שגוייה על פיה נרשמת רמדי הומאופתית אחת עבור פתולוגיה אחת, ללא שום אינדיבידואליות והתאמה למטופל וללא שום אבחנה מבדלת בין כל הרמדיס ("התרופות") ההומאופתיות האינדיקטיביות.
בפרמקופיאה ההומיאופתית ישנן כ-161 רמדיס הומאופתיות התואמות מצב או סיבוך שלאחר ניתוח.
אחת מהרמדיס המדוברות מתאימה למצב ספציפי עם מאפיינים שונים ברקמות שונות.
הרמדי ארניקה שנרשמה במחקר מתאימה למצבים של שטפי דם ופציעה של כלי דם והיא פחות מתאימה לפגיעה ברקמות עמוקות או פגיעה עצבית.
מחקר עם מתודה כזו נדון לכישלון עוד לפני שהחל (ויתכן שזו הייתה מטרת החוקרים…)

המחקר השני שנוסיף כדוגמה מתוך אותה מטא-אנליזה הוא מחקר שנעשה על צמח הארניקה בשימוש כרמדי הומאופתית עבור טיפול בכאב ודימום לאחר עקירת שן [20].
 זהו מחקר גדול ומסודר אבל גם כאן, נבחרה רמדי אחת כמתאימה לכל מצבי עקירת השן מבלי להתחשב במדדים חשובים מאד לקביעת המרשם, ביניהם ההתנהגות הרגשית של החולה לאחר העקירה, תופעות נלוות, השפעות כלל מערכתיות ועוד.
 נסביר: היה ולאחר העקירה נצפתה פגיעה עצבית בפה או בפנים, הרמדי הנחקרת (ארניקה) לא מתאימה למצב ולכן היא לא תצליח לטפל במצב (בדוגמא זו, הרמדי היפריקום מתאימה יותר).
היה והתפתח חום כללי בכל הגוף או שנתגלו מורסות בעקבות העקירה, הרמדי ארניקה לא תתאים ולא תצליח לעזור לנחקר הכואב ודווקא רמדיס ("תרופות") ממשפחת המרקיורי תתאמנה יותר.
כך מצוין בספרות המקצועית הסימפטום עם רשימת כל הרמדיס התואמות למצב עקירה.
ארניקה היא רק אחת מתוך 44 רמדיס הומאופתיות שמתאימות לאחר עקירה (ותמיד בהתחשב בסימפטומים הנוספים שפיתח הנחקר/החולה).

כל המחקרים שבחרו במתודה שגוייה זו, לרבות כל המחקרים שהוזכרו במטא-אנליזה של ה- Lancet [1] מתעלמים במפגיע או בשוגג מההשפעות הנוספות המוצהרות של הרמדיס ("התרופות") הנבחנות ועל כן הם פסולים מלהציג מצג אמת.

בשנים האחרונות החל שינוי כלשהו וחלק מהמטא-אנליזות, כבר הכירו בחשיבות של מרשמים פרטניים מותאמים-אישית לצורך הערכה הוגנת של הטיפול ההומאופתי.
 עם זאת, פרופ' ויתולקאס מציין בצער את העובדה שרק 19 מתוך 32 הניסויים האקראיים, מבוקרי הפלסיבו שנערכו, נמצאו כבעלי " מוֹדֵל הַתְּקֵפוּת" מקובל [10].
 מרבית המחקרים נגעו במצבים אקוטיים ובמצבים של פתולוגיות בשלבים מתקדמים מאוד, והפריזמה דרכה נבחנה השפעת ההומאופתיה עדיין מותאמת רק להבנת הרפואה הקונבנציונלית של השיפור [11], במיוחד בכל הנוגע לזמני שיפור.
במחקרים בהם אובחנה החמרה קלה, חוסר ההבנה שעל פי ההומאופתיה, החמרה זו במחלות כרוניות היא סמן חיובי והיא מגיעה לפרק זמן קצר, הביאה את החוקרים לסווג את המצבים האלו כתוצאה שלילית [11]. ככלל, הנחת המחקר היא שרק אם ההתערבות הראשונה עם רמדי מראה יעילות מיידית עבור המטופל, רק אז מבחינת החוקרים, הרמדי יעילה. אך בהומאופתיה לא כך הדבר.
כל הומאופת יודע שלא פעם ההחמרה הראשונית חייבת להיות כחלק מהתהליך הטיפולי של הרמדי. מבחינת החוקרים אם הייתה החמרה, הרמדי נכשלה ומוצגת כלא יעילה, דבר הסותר לחלוטין את המציאות שמראה לא פעם שיפור דרמטי לאחר ההחמרה הראשונית.
פרופ' ויתולקאס מציין כי במצב הבריאות הכללי של אוכלוסיית העולם המערבי, דורש הטיפול ההומאופתי מספר שנים לרפא מחלות כרוניות עמוקות, ובמרבית המקרים יידרשו מספר מרשמים עוקבים של רמדיס הומאופתיות [12], על מנת להבחין בתוצאות טיפוליות מוחשיות.
הסיבה היא שמערכת החיסון ברוב המקרים מסוג זה היא פגועה ומוחלשת [11].
במחקרים אלו, שנעשו על חולים כרונים קשים, אין כלל התייחסות להשפעות ארוכות הטווח של הרמדי, שכן המחקר  תוכנן מלכתחילה לזמן קצר, אפילו כאשר מדובר במחלות כרוניות ארוכות שנים.
נחקרים רבים נושרים לאחר ההחמרה הקלה הראשונית או מופרשים מהמחקר.
הטיה נוספת שמתרחשת לא פעם במחקרים הינה  התערבות תרופתית קונבנציונלית על מנת להקל על מהלך ההחמרה ההומאופתית, כאשר בפועל, על פי ההבנה ההומאופתית, התערבות זו מטה לגמרי את מהלך האירועים ומהווה לעיתים דיכוי של התהליך המרפא שהחל.
סוגיה זו היא אחד מאבני הנגף של המחקרים אודות ההשפעה ההומאופתית.

בנקודה זו מדגיש פרופ' ויתולקאס את הצורך של הקהילה ההומאופתית בבניית פרוטוקול מחקר סטנדרטי [13] עם מתודות מחקר התואמות את העקרונות ההומאופתיים.
אין דבר בסיסי יותר מכך!
אם אתה מעוניין לחקור את ההומאופתיה וכוונותיך כנות, אתה חייב לבצע מחקר שתואם לעקרונות הטיפול ההומאופתי. זה מדע. כל מחקר אחר, שתוכנן שלא לפי עקרונות ההומאופתיה הינו מצג שווא של מדע.

נקודה חשובה מאד הנוגעת לעקרותם של אחוז לא מבוטל מהמחקרים היא תאימותם של המינונים ההומאופתיים.
במקרים רבים ניתנו מינונים הנרקחים במעבדות ההומאופתיות בדילול של פי 10 ולא בדילול של פי 100 [11,20] כנהוג. מרשמים אלו מוצבים בתחתית העוצמה.
ההנחיות לגובה המינונים (פוטנציות בעגה ההומאופתית) הן ברורות מאד והן נקבעות על פי הדינמיקה בין הפקטורים הבאים:  רגישות הפציינט, טיפול תרופתי מקביל, סוג הפתולוגיה, טבעה ועוצמת הפתולוגיה. מתן מינונים שכאלו לפתולוגיות עוצמתיות משולים למתן אנטיביוטיקה בעשירית עד מאית החומר הפעיל ולקבוע לאחר מכן שאנטיביוטיקה זו איננה יעילה.
למצער הוא, כי גם מחקרים שנעשו לאחרונה (2022), עדיין נוהגים במתודה פסולה זו, דוגמת המחקר אודות טיפול בנזלת אלרגית עונתית עם רמדיס (תרופות) במינונים לא תואמים של 6D [22].
מחקרים מסוג זה מעלים את החשד שמתכנן המחקר רצה להראות שההומאופתיה איננה יעילה, שכן אם היה מתייעץ עם הומאופת רציני ובעל ניסיון, היה אומר לו מייד שדינו של מחקר כזה להיכשל, כאשר נותנים מינון מגוחך זה של רמדי.

מהם העקרונות ההומאופתיים שמציע פרופ' ויתולקאס כתנאי להצלחת המחקרים בניסיון לגלות את פעולת הריפוי ההומאופתית?

1. ההומאופתיה בהגדרתה מתבססת על עיקרון האינדיבידואליות.
בהומאופתיה לא מטפלים במחלות, אלא רק באנשים חולים. לכן, כל מקרה עשוי להזדקק לתרופה אחרת, גם אם מטופלים שונים סובלים מאותה הפתולוגיה.
לשם דוגמא:
עבור מטופלת הסובלת מטרשת נפוצה, ישנן בפרמקופיאה ההומאופתית כ-131 רמדיס ("תרופות") לטיפול במצב. כל אחת מ 131 הרמדיס הנ"ל מטפלות בטרשת נפוצה, אבל לכל חולה יש רק רמדי אחת שתרפא אותה, בתנאי שתחזיק בתצרף עם הסימפטומים התואמים האחרים.

כלל זה הופר כמעט בכל המחקרים שמוזכרים במטא-אנליזות!
אז מה הפלא שהמחקרים "הראו" שהומאופתיה "לא יעילה"…

2. בטיפול הומאופתי בפתולוגיה כרונית חמורה, אם הרמדי נכונה, יכולה להתרחש החמרה ראשונית זמנית [14-16].
החמרה שכזו עשויה להימשך בין מספר שעות למספר ימים או שבועות (בתלות בעומק המחלה וטבעה). התוצאות הטיפוליות הצפויות עלולות להתל בחוקר ולמנוע ממנו מלהבין את התמונה השלמה.
 אם המדידות מתרחשות בתקופת ההחמרה, התוצאה תסווג שלילית.
לכן, עוד לפני תחילתו של המחקר, על החוקר להבין את המהלך ההומאופתי שעשוי להתרחש לאחר מרשם של רמדי ("תרופה") הומאופתית ולהתאים את חישוביו.
הדבר משול למחקר שיתבצע על התרופה "פרוזאק" ובו תימדד השפעתה בטווח השבוע הראשון (כאשר לרוב טווח השפעתה מתחיל בין השבועות השני והרביעי). היא תסווג באופן ברור כלא יעילה.

ברוב המוחלט של המחקרים שנעשו, ישנה התעלמות גורפת מהמרכיב הזה של התהליך ההומאופתי [10]. אם ברצונם של עורכי המחקרים להגיע לתוצאות תקפות ואמיתיות, עליהם להקציב מספיק זמן בתכנון המחקר, על מנת לקחת בחשבון את תקופת ההחמרה.

במחקר כפול סמיות ומבוקר פלסיבו שבו נבדקה יעילות של ההומאופתיה בטיפול בכאבי ראש ומגרנות, הוצאו מן המחקר המטופלים שדיווחו על החמרה בתחום שבועות הבדיקה [17], ועוד הרבה לפני הזמן המיועד להתחלת הפעולה של רמדי הומאופתית בטיפול במיגרנות כרוניות ארוכות שנים.
במחקר שכזה, שבו נמדד שיפור בפתולוגיה באופן שאינו תואם את משכה וטבעה, יש קושי רב בלהגיע לתוצאות מהימנות.
ולכך יש להוסיף את ההתעלמות מתמונת הסימפטומים הכוללת שמציג הנחקר.
זו הסיבה גם שלעיתים הוגדרה קבוצת הנחקרים שקיבלו את הרמדי ההומאופתית כמחמירת המצב יותר מהפלסיבו [18], דבר שהותיר את החוקרים ללא הסבר, אבל בהחלט עונה לתאוריה ההומאופתית בנוגע לתקופת ההחמרה המקדימה את השיפור המיוחל.
לימוד מעמיק מקדים אודות העקרונות ההומאופתיים יכול למנוע "אי הבנות" שכאלו. 

3. מהלך הטיפול ההומאופתי במצבים כרוניים חמורים, הנערך על פי הכללים, יחייב במקרים רבים מאד מרשם של סדרת רמדיס ("תרופות") לפני שהשיפור ניכר.
עובדה זו ידועה וברורה לכל איש מקצוע הומאופתי: במחלות ממושכות, המרשם הראשון משנה את המצב ומכין אותו לקראת המרשם השני או השלישי הבאים לאחריו.
מרשמים אלו מתבצעים רק לאחר הערכה מחודשת של השפעות הרמדיס ("התרופות") הקודמות [11].
גם כאן מציין פרופ' ויתולקאס בצער, שכלל קריטי זה, זכה להתעלמות גורפת ברוב המחקרים.
הוא מציע להתחשב בעיקרון זה ולבנות את המחקרים הבאים ללא הגבלה של מרשמי רמדיס הומאופתיות.

4. כפי שצוין, בהומאופתיה, כל מקרה, חייב להילקח באופן פרטני. בהתאם לכך,  הצפי (הפרוגנוזה) לגבי מהלך הטיפול משתנה ממקרה למקרה.
קביעת מסגרת זמן אחידה למקרי מחלה שונים בעלי אופי שונה, לא מאפשרת לחוקרים להגיע לתוצאות אמת בכל נחקר ונחקר הסובל ממחלה כרונית ממושכת. מהלך המחלה, כמו גם זמן השיפור, בהכרח יהיו שונים ממקרה אחד למקרה אחר [11].
תיחום המחקר לתקופת זמן אחידה ולרוב קצרה מידי, עבור רוב החולים המשתתפים במחקר, מכשילה את המחקר עוד טרם החל!
גם כאן מציע ויתולקאס שהטיפול ההומאופתי ותכנון המחקר ייבנו בהתאמה וייקחו בחשבון את משך הזמן שבו היה כל מקרה מחלה פעיל, כמו גם את חומרת המחלה ועומקה.

5. ניסיון רב שנים מראה כי התוצאות הטובות ביותר של ההומאופתיה בטיפול במחלות כרוניות הן בשלבים ההתחלתיים שלהן.
טיפול בתזמונים אלו, עשוי למנוע את המשך התפתחות המצב הכרוני.
כאן עומדת תרומתה הגדולה של ההומאופתיה לאדם החולה.
לכן מציע פרופ' ויתולקאס לקיים מחקרים ראויים (RCT) לטיפול הומאופתי בפתולוגיות שונות וכרוניות דווקא בשלביהן ההתחלתיים.
הוא מציין כי בפתולוגיות דוגמת קוליטיס, סינוסיטיס, אסטמה, מצבים אלרגיים, אקזמה, דלקת מפרקים שגרונית וגנגרנות מוטב לבצע את הניסוי כל עוד הן נמצאות בששת החודשים הראשונים להופעתן.

לסיכום

מהן המסקנות החשובות שמצאנו?
אם ברצוננו לערוך מחקרים בנוגע ליעילותה של ההומאופתיה בטיפול במחלות כאלה ואחרות, עלינו לקחת בחשבון ארבע נקודות:

ראשית, הכרחי שבמחקרים הנעשים על הומאופתיה, תילקח בחשבון נקודת המבט של ההומאופתיה על עקרונותיה והתאוריות שלה לגבי מהלך העניינים הצפוי. כמובן, שנראה שיפור משמעותי אם תתאפשר היוועצות שוטפת עם הומאופתים מומחים, עוד בשלבי בניית פרוטוקול המחקר ההומאופתי (דבר שלא נעשה באף אחד מהמחקרים שהוכנסו למטא אנליזה!)

בעולם המחקר מהמדעי, כל מחקר עובר ביקורת עמיתים. כלומר, מומחים לאותו התחום, קוראים לעומק את המחקר, לומדים על אופן התכנון שלו, בוחנים את ניתוח התוצאות וכותבים בסוף חוות דעת האם המחקר תכונן כראוי והאם תוצאותיו נותחו כראוי, על מנת שעורך כתב העת המדעי יוכל לקבל החלטה האם לפרסם את המחקר.
אבסורד שאין כדוגמתו, שמחקרים אלו, שנעשו על הומאופתיה, לא עברו ביקורת עמיתים על ידי המומחים לתחום – הומאופתים!
ואם תגידו שכתבי עת מתחשבים רק בחוות דעת של רופאים, הרי יש בעולם אלפי רופאים שהינם גם הומאופתים, שיכלו לנתח את המחקרים ולכתוב ביקורת עמיתים. כתבי העת לא פנו אליהם, מה שמעורר חשד גדול, שכתב העת בכלל לא היה מעוניין להגיע לחקר האמת ואיכות המחקר כלל לא עניינה אותו, אלא רק התוצאה (במידה ותאמה לרצון העורך להראות שהומאופתיה לא יעילה).

שלישית, פרופ' ויתולקאס מציין שיש צורך בפרוטוקול סטנדרטי אחד לפחות לניסויים קליניים שיכבד לא רק את הפרמטרים העדכניים ביותר מהרפואה הקונבנציונלית אלא גם את העקרונות ההומאופתיים [13]. אנחנו כולנו מסכימים שאין ספק שהחקירה לאמת חייבת לכלול עקרונות ביצוע מהימנים.

לאחרונה, גם בישראל נעשו מחקרים מעניינים מאד אודות יעילותה של ההומאופתיה ותוצאותיהם יוגשו במאמרים הבאים.

הנקודה הרביעית והאחרונה שמציין ויתולקאס היא בציון העובדה שהניסיון עד כה הראה שהתוצאות הטיפוליות בהומאופתיה משתנות בהתאם למומחיות המטפל.
 לכן, אם המטרה היא לאמת את השיטות הטיפוליות ההומאופתיות, על מארגני הניסוי לבחור הומאופתים מנוסים וותיקים – אנשי המקצוע הטובים ביותר בנמצא (להזכירכם, לא רק שהם לא נעזרו בהומאופתים מנוסים, במרבית המחקרים הם לא נעזרו בהומאופתים בכלל בשלב תכנון המחקר…)

ולכן, מסכם פרופ' ויתולקאס, רק כאשר נקודות אלו יוטמעו בתוך המערך המחקרי, הניסויים יכובדו ויתקבלו הן על ידי מטפלים הומאופתיים והן ברפואה הקונבנציונלית והם יוכלו להיות זכאים להיכלל במטא-אנליזה.

וכך מסכם ד"ר גיל יוסף שחר:
ממאמר זה ראינו שמחקרים שנעשו כדי לבדוק את יעילות ההומאופתיה, תוכננו בצורה שגויה מלכתחילה, אם מתוך בורות בעקרונות מושא המחקר (הומאופתיה) ואם מתוך כוונת מכוון.

מחקרים אלו, לאור תכוננם הלקוי, לא יכולים להיות ראיה ליעילותה או חוסר יעילותה של ההומאופתיה.

חשוב לזכור שהעובדה שמחקר פורסם בכתב עת מדעי, ואפילו כתב עת נחשב, לא הופכת אותו למדע איכותי ואמין.

כוחות כלכלים אדירים משפיעים על תכנון המחקרים והכנסתם לכתבי עת מובילים.

כאשר קוראים מחקר, חשוב לקרוא לעומק כיצד תוכנן, כיצד בוצע, כיצד נבחרו הנבדקים וכיצד נותחו התוצאות. אפשרויות רבות להטיה נמצאות בידי כותבי המאמר המדעי.

וכמובן חשוב להכיר את המושא הנחקר, שכן תכנון מחקר ללא הבנת המנגנון בו פועל האובייקט הנחקר, נידונה מראש לכישלון.

עצוב לראות "מדע" שתוכנן בצורה חובבנית שלא לומר מרושעת, לא כדי להגיע לאמת, אלא כדי להצדיק אג'נדה שנבחרה מראש.

לינק למאמר המקור של פרופ' ג'ורג ויטולקאס:

כל ההפניות לקוחות ממאמרו של פרופ' ג'ורג' ויתולקאס (למעט הפניות 19-22) – References

1. Shang A, Huwiler-Muntener K, Nortey L, et al. Are the clinical effects of homeopathy placebo effects? Comparative study of placebo-controlled trials of homoeopathy and allopathy. Lancet. 2005;366:726–732. [PubMed] [Google Scholar]

2. Linde K, Clausius N, Ramirez G, et al. Are the clinical effects of homeopathy placebo effects? A meta-analysis of placebo-controlled trials. Lancet. 1997;350:834–843. [PubMed] [Google Scholar]

3. Cucherat M, Haugh MC, Gooch M, Boissel JP. Evidence of Clinical efficacy of homeopathy. A meta-analysis of clinical trials. Eur J Clin Pharmacol. 2000 Apr;56(1):27–33. [PubMed] [Google Scholar]

4. Barnes J, Resch KL, Ernst E. Homeopathy for post-operative ileus? A meta-analysis. J Clin Gastroenterol. 1997;25:628–633. [PubMed] [Google Scholar]

5. Kleijnen J, Knipschild P, ter Riet G. Clinical trials of Homeopathy. BMJ: British Medical Journal. 1991;302:316–323. [PMC free article] [PubMed] [Google Scholar]

6. Dean ME. The trials of homeopathy. Essen: KVC-publishers; 2004. [Google Scholar]

7. Linde K, Scholz M, Ramirez G, Clausius N, et al. Impact of study quality on outcome in placebo-controlled trials of homeopathy. J Clin Epidemiol. 1999;52:631–636. [PubMed] [Google Scholar]

8. Mathie , et al. Method for appraising model validity of randomised controlled trials of homeopathic treatment: multi-rater concordance study. BMC Med Res Methodol. 2012;12:49. [PMC free article] [PubMed] [Google Scholar]

9. Shipley M, Berry H, Broster G, et al. Controlled trial of homeopathic treatment of osteoarthritis. Lancet. 1983;1(8316):97–98. [PubMed] [Google Scholar]

10. Mathie R, et al. Model validity of randomised placebocontrolled trials of individualized homeopathic treatment. Homeopathy. 2015;104:164–169. [PubMed] [Google Scholar]

11. Vithoulkas G, Woensel E. Levels of health, second volume of the science of homeopathy. 1st ed. Alonissos: International Academy of Classical Homeopathy; 2010. [Google Scholar]

12. Vithoulkas G, Carlino S. The “continuum” of a unified theory of diseases. Med Sci Monit. 2010;16(2):SR7–SR15. [PubMed] [Google Scholar]

13. Oberbaum M, Vithoulkas G, Van Haselen R. Clinical trials of classical homeopathy: reflections on appropriate research designs. J Altern Complement Med. 2003;9:105–111. [PubMed] [Google Scholar]

14. Kent JK. Lectures on homeopathic philosophy. Thorsons Publishers Limited; 1979. Lecture 24. [Google Scholar]

15. Vithoulkas G. Science of homeopathy. 7th ed. Alonissos: International Academy of Classical Homeopathy; 2014. [Google Scholar]

16. Vithoulkas G. New model for health and disease. 3rd ed. Alonissos: International Academy of Classical Homeopathy; 2008. [Google Scholar]

17. Walach H, Haeusler W, Lowes T, et al. Classical Homeopathic Treatment of Chronic Headaches. Cephalalgia. 1997;17:119–126. [PubMed] [Google Scholar]

18. Vithoulkas G. Homeopathic treatment of chronic headache: a critique. Homeopathy. 2002;91:32–34. [PubMed] [Google Scholar]

19. Kaziro GSN. Metronidazole (Flagyl) and Arnica montana in the prevention of post surgical complications: a compaerative placebo controlled clinical trial. Br J oral Maxillofac surg. 1984;22.42-49.

20. Pinsent RJFM, Baker GPI, Ives G, Davey RW, Jonas S does arnica reduce pain and bleeding after dental extraction? Midland Homeopathy Res Group Newslett. 1984;11;71-72. [Google Scholar]

21. Hildebrandt G, Eltze C. Über die Wirksamkeit verschiedener Potenzen von Arnica beim experimentell erzeugten Muskelkater. Erfahrungsheilkunde.7 ;430-435.

22. J Siewert, M Teut, K Gaertner, S Binting, C Eberhardt, M Ortiz, W Grabowska, T Reinhold, S Roll, B Stoeckigt, S N Willich, H Cramer, B Brinkhaus  Homeopathy for seasonal allergic rhinitis: rationale, design and methods of the three-armed randomized controlled HOMEOSAR trial  [PubMed

הפוסט מחקרים על הומאופתיה- חלק א': על מאמרו של פרופ' וית'ולקאס הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

"האורגנון של אומנות הריפוי"- יצירת המופת של ד"ר סמואל האנמן.

האנמן.

הד"ר הלמדן, העקשן. המורד האולטימטיבי הזה, השכיל לראות את בריאות האדם כמו שאף אחד לפניו לא ראה.
נראה לי שסביר יהיה לומר שנחה עליו הרוח, נדלקה לו הנורה, נפל עליו התפוח, נגע בו האל או איך שלא נגדיר את זה, אבל ללא ספק, להגיע לתובנות כאלו כאשר כל הסביבה שלך חושבת הפוך ושבוייה עמוק בידי קונספציות הזויות, כולל המורים שלך, זה לא עניין של מה בכך.
האנמן היה חתיכת טיפוס. לא בנאדם שגרתי.

נהוג לחשוב שהוא היה קשה, אבל לא כך. הוא אפילו היה חביב ומאד אדיב.
הוא גם היה אמיץ. הוא יצא נגד גישת הממסד הרפואי, והכה בו את תורתו, ולא במילים מלטפות כל כך.

האומץ והנחישות שלו הביאו אותו לרוץ לתוך בנין בוער ולהציל נערה יפה (עם המזוודות שלה) וזה מראה שהוא גם היה רומנטי. אבל יותר מהכל הוא היה חכם. מאד חכם ומאד מעמיק.

הספר הזה, בו האנמן מפרק לגורמים את כל מה שהוא בריאות וכל מה שהוא מחלה, נכתב באופן שפינוזאי משהו, עם השפעות ניכרות של אחד המשפיעים שלו: הפילוסוף, כתר הגרמאנים, הלא הוא עימנואל קאנט.

תראו, לא כל אחד רוצה או יכול להיות הומאופת,
אבל כל איש רפואה חייב ללמוד לעומק את הלימוד הקנוני הזה של האנמן.

הפוסט הפעם הראשונה שפגשתי את האנמן הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.

אני לא סגור מה הייתה הכוונה של נועה קירל כשהיא שרה "פנומן, פנומן, פנומנל" אבל מה שבטוח זה, שאם היא התכוונה לייחודיות של כל אחד ואחת, אז היא תותחית-על-חלל.

ד"ר סמואל האנמן, בדומה לעמנואל קאנט, הקפיד לבחון לעומק את העניין הזה של "תופעה", של ה"פנומנון".

ד"ר האנמן מלמד שוב ושוב ושוב, שאין שום היתכנות שיש כאב או אירוע גופני, נפשי או מנטלי, שלא קשור לכל שאר הסימפטומים שהאדם חווה.

אין מצב.

והאנמן, לעולם לא מעלה טיעון, מבלי לנתח אותו מכל כיוון ולהסביר את הטיעון שלו (מזכיר קצת את הכתיבה של שפינוזה).

בקיצור, כל דבר מותנה במשהו אחר, בדבר אחר.

הכל קשור בכל. בהחלט.

האיש היה עילוי.

הפוסט הכל קשור בכל ונועה קירל צודקת הופיע לראשונה ב-הומאופתיה קלאסית.