"העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך". את המוטו הזה טבע המשורר הרומאי הורטיוס אבל ללא ספק הוא משוייך בזכרון הקולקטיבי לפילוסוף הגדול עימנואל קאנט.
כשישבנו לבנות את הסילבוס ל"בית הספר החדש להומאופתיה קלאסית ורפואה תזונתית", לא הייתה בכלל שאלה לגבי המשקל האדיר שאנחנו עומדים לשים על לימוד הפילוסופיה, זה היה ברור לכולנו. 

"כל האושר שבעולם צומח מהדאגה לרווחת האחר-
כל הסבל שבעולם נובע מהדאגה לרווחת העצמי"
שאנטידווה. 

****להומאופתים ולתלמידים להומאופתיה***

אחת השאלות הנשאלות ביותר בהן אנחנו נתקלים היא "האם אתה מלמד גם "הומאופתיה" מודרנית?" או "האם אתה מטפל גם ב"הומאופתיה" מודרנית?"
אסביר למי שאינו בקיא: "הומאופתיה מודרנית" או אפילו יש המכנים אותה "הומאופתיה צרפתית" היא שיטה של שימוש ביותר מהכנה הומאופתית אחת (רמדי/תרופה) ברגע אחד נתון, כלומר: לערבב רמדיס שונות בבקבוק אחד. 
גוועלד.
תראו, ההומאופתיה בדמי, היא חלק ממה שמגדיר אותי יותר ממחצית חיי. מהרגע הראשון בו נתקלתי באורגנון ועד היום אני חוקר את ההומאופתיה על מנת להבין את התהליכים המתרחשים בגוף ובמיינד של האדם, ואני עושה את זה בעיקר דרך הניסיון שלי להתקרב להבנה של מה שהתרחש בתוך מוחו החד של מגלה ההומאופתיה ד"ר סמואל האנמן. 

שאלות כאלו מזכירות לי עד כמה חשוב להסביר את מהות העקרונות ההומאופתים ועד כמה התגלית של ד"ר האנמן הולכת יד ביד לצד חוקים אוניברסלים, חוקי טבע בלתי ניתנים לסתירה כמו "חוק הדומים", "חוק טוטאליות הסימפטומים" וכמובן גם "חוק האינדיבידואליות". 

אין הומאופתיה מודרנית. אין הומאופתיה צרפתית. אין שום הומאופתיה אחרת פרט לזו שפועלת על פי החוקים שמגדירים הומאופתיה. מבחינתי לומר "הומאופתיה מודרנית" זה אוקסימורון מוחלט, זה כמו לומר על משהו שהוא יבש רטוב, שהוא מעמיק ורדוד. 

כן. בואו נדבר על קארמה, מה חשוב לנו להבין ואם ואיך זה יכול לעזור לנו.
התרגום הישיר של המילה קארמה מסנסקריט או פאלי הוא פעולה ובהקשר שלנו, הפעולה והתוצאה שהיא מובילה אליה, גורם ותוצאה. 

אבל בגלל שלדעתי המהות חשובה יותר מהמילה, מהמקור שלה ומההקשרים התרבותיים שלה (החשובים מאד כשלעצמם), ננסה להתמקד ברעיון הקארמתי וננסה להבין מה הקטע איתו.

אני יודע שרבים מבלבלים את המילה קארמה עם המשמעות של גורל. הקארמה איננה גורל, ואפשר אפילו לומר שהמושגים האלו הפוכים. בעוד גורל מדבר על דבר קבוע מראש, על מהלך אירועים שנקבע מראש ושאין יכולת או אפשרות לשנותו, הקארמה מדברת על שינוי, על תנועה. 
חוק הקארמה, או חוק הגורם והתוצאה (Cause and Effect) הוא חוק טבע, כלומר חוק שמתרחש באופן טבעי בקיום, כמו גרביטציה. חוק הקארמה, "חוק הגורמים" הוא הרעיון של משהו שגורם למשהו אחר לקרות, שגורם למשהו אחר לקרות וכך הלאה. זהו עניין שאיננו תלוי דעה או תרבות, דת או השכלה; זוהי התרחשות קבועה ומשמעותה תנועה וחיים.

הקארמה נוצרת בכל רגע מחיינו, בכל פעולה מנטלית או פיזית. כל פעולה, כל תנועה תביא לאחריה להשלכות שיהוו את מה שאנחנו קוראים לו עתיד. כשאני אומר פעולה מנטלית, אני ממש מתכוון לכך. כוונות רעות או מחשבות רעות משפיעות על העתיד שלנו ועל הפעולות שננקוט. מחשבות לא מרוסנות מטביעות במיינד שלנו תבניות ניתוח של המציאות שמובילות מצידן לתבניות התנהגות שמביאות לנו סבל. 
דוגמה? הנה:
אדם שבראשו יש כל הזמן מחשבות שליליות וביקורתיות על אדם אחר, כאלו שאינן ענייניות, ייטה לראות במילים "רגילות" שנאמרות כלפיו מילים ביקורות ושליליות. הפרשנות של אותו אדם לאירועי החיים מותנים באופן מוחלט במטבעות ההתנהגות שהקארמה (מעשיו ומחשבותיו) הטביעה בו.
דוגמה נוספת: אדם הפועל מתוך נתינה שלמה, ללא היאחזות בחומר או מעמד חברתי, יפתח נטייה לפרש בחיוב מחוות שנעשות כלפיו. הוא יזהה מחוות כאלו בקלות ויתמלא ברגש הודיה, מה שלא היה קורה אם תבניות הנתינה ואי ההאחזות לא היו מוטבעות בתודעתו.

חודש שעבר היה לי חודש טיפולים "בסימן" גיליאן ברה. קרה הדבר ופנו אלי מספר מטופלים שסבלו מאותה מחלה מנוולת. זו תסמונת נדירה, אז זה מפתיע כאשר מספר מטופלים לא קטן מופיעים בפרק זמן כזה קצר. מצד שני, מנהג ידוע הוא, שאנחנו חולקים דעות עם אנשים הסובלים ממחלות או מצבים זהים שלנו. יש בזה מן הכוח לקבל עצות מאנשים שמבינים, חווים או חוו את מה אתה מרגיש.

גיליאן ברה או ג'יאן ברה  (Guillain-Barre syndrome) זו תסמונת/מחלה מרושעת. היא אלימה ומהירה ומאיימת והתוצאות שלה יכולות להיות מורגשות שנים רבות קדימה.
זו תסמונת ובה מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים המרכזית וקצב ההתרחשות החל מנימול בקצוות הגפיים ועד לשיתוק מלא הוא מהיר מאד. לרפואה אין היום גורמים ידועים מוחלטים, אם כי מקובל לומר שאצל מרבית הלוקים בתסמונת יש עבר קרוב של זיהום חיידקי או נגיפי (ולהבנתי זה לא אומר הרבה).  
סימפטומים נפוצים נוספים הם פגיעה בקשר עין-גפיים מה שאומר בעיות בתפקוד המוטורי ובשיווי המשקל, פציאליס (שיתוק בחצי הפנים), פגיעה בדיבור, קושי נשימתי, בעיות קצב בלב, תחושת שריפה, ותשישות חריגה ועוד מספר סימפטומים. אפשר לקרוא על המחלה בקישור כאן.

הטיפול הרפואי הרגיל בחולים הוא אינטנסיבי ואלים בהתאם למחלה. יש שני טיפולים מקובלים כיום והם הזרקה לווריד של אימונוגלובולינים או החלפת נוזל הפלזמה וסינון מרכיבי הדם (פלזמפרזיס). כל המטופלים שהגיעו אלי היו לקראת סוף הטיפול הרפואי בבית החולים או לאחריו. חלקם הגיעו חודשים לאחר השחרור מבית החולים כשחלק מהתופעות נשארו.

הטיפול ההומאופתי אצל מטופלים שחוו גיליאן ברה הוא שונה בגישתו לזה של הרפואה המערבית והוא בשום אופן לא בא להחליף אותו (!) אלא מתכוון להתחיל תהליך של ריפוי עמוק מבפנים לאחר שהמטופל יצא מכלל סכנה. האופן בו הומאופתים בוחנים את האדם החולה הוא שונה מהגישה הרפואית הרגילה המתייחסת למחלה עצמה ולא לחולה הסובל ממנה.

ההומאופתיה היא רפואה טבעית בגישה שלה. היא לא בוחנת את המחלה כמו עננה חיצונית שנפלה על האדם ביום בהיר, אלא היא מנסה להבין את התהליך הטבעי שקרה לאותו מטופל שהוביל למצב בו המערכת התחילה לתקוף את עצמה.

כל המטופלים שחוו את התסמונת והגיעו אלי בשנה האחרונה קיבלו מרשמים להכנות הומאופתיות שונות. היה דמיון בין הרמדיס אבל הן היו שונות, מחומרים שונים ומכיוונים שונים.
בהומאופתיה קלאסית, אנחנו מחפשים את הרמדי שהכי דומה בכוליות הסימפטומים שלה לכוליות הסימפטומים של המטופלים, עם דגש על תבניות הפעולה. זה אומר שכל ההכנות שרשמתי ל"מטופלי הגיליאן ברה" החזיקו כולן בנטייה מולדת או נרכשת לטפל במערכת העצבים הפריפריאלית, לפעולה במערכת השרירים, ובכלל לפעולה דמויות מחלות אוטו-אימוניות. כל הרמדיס שנרשמו החזיקו בנטייה לטפל במחלות בעלות אופי מהיר ואלים של מחלות, וכל ההכנות התאימו לאנשים שהמערכת שלהם מתאוששת באיטיות ממחלה.
אלו הקווים המשותפים הבולטים ויש נוספים בולטים פחות.
מכאן והלאה,
שאר המאפיינים שיצביעו על הרמדי הנכונה כבר אינדיבידואלים ומייחדים כל אדם עם תבניות הפעולה וההתנהגות הייחודיים לו. בין המאפיינים הללו נכלול בחינת האופי, הרגישות, מאפייני ההתנהגות, פעילות קוגניטיבית (איך המטופל חושב? מהר, לאט, עמוק או לא ועוד).

ומה הרמדי ההומאופתית תעשה?

התפקיד של הרמדי הוא לגרות את הכוח החיוני. הכוח החיוני של כל אדם זה השילוב של כל הכוחות של כל המערכות של האדם שפועלים ומתפעלים את האדם בכל רגע נתון.
כמו שכבר הסברתי כאן במאמרים אחרים, מחלה היא לא המצב בו מופיעה לה מחלה,
מחלה היא הנטייה לחלות, מחלה היא ההיתכנות של האדם לחלות, הפוטנציאל שלו לחלות שמאפשר את מה שיקרה,
ואת זה עלינו לרפא.

התוצאות בטיפול בסינדרום גיליאן ברה בקליניקה הן מדהימות.

***להומאופתים***

לד"ר האנמן היה את זה. ממש.
את ההנחיות שלו באורגנון אפשר לחלק ל"עשה" ו"אל תעשה". האנמן זיהה את כל החוזקות והחולשות של ההומאופת, בעיקר משום שהיה מלא בביקורת כלפי ההתנהלות הרפואית בת זמנו, שלהבנתו היתה פזיזה ועם אצבע קלה מדי על ההדק.
וכך נוצר המצב שבין כל ההנחיות המדוייקות שהוא הותיר לנו, הוא הקפיד לומר לנו גם מה לא לעשות וכך, יש לנו באורגנון לא מעט הוראות של "אל תעשה".
סעיף 150 הוא בגדול כזה: "תירגעו ידידי ההומאופתים לפני שאתם נותנים למטופל רמדי! לא כל תלונה מצריכה התערבות".

ככה זה הולך:
"אם החולה מתלונן בפני הרופא על סימפטום קל אחד או יותר, שנצפה רק זמן קצר לפני כן,
אל לרופא להתייחס לכך כאל מחלה מפותחת במלואה הדורשת סיוע רפואי רציני. 
שינוי קל בדיאטה ובמשטר בדרך כלל מספיקים לסלק הפרעה זו" .

המרשם הקשה ביותר ליישום מול המטופל הסובל שמבקש את עזרתנו הוא מרשם ההמתנה. זכורה לי דוגמה מאחד השיעורים האחרונים עם ד"ר קולקרני ב"סדרת המיאזמות" בו הגיע המטופלת עם "התפרצות חדשה" על העור. הפעולה האינסטינקטיבית היתה להבין אם הרמדי עבדה או לא, ולקחת החלטה אם לחזור על המרשם הקודם או להחליפו. במקרה הנתון ראינו כי ההתפרצות על העור הייתה באופי אחר, דק יותר, בריא יותר, ומתוך הבנת המחלה ניתן היה לראות שהיא בתוך מהלך של הבראה, ראינו שהכוח החיוני עובד היטב ובאופן מאוזן. המטופלת התלוננה, כי כביכול ההתפרצות חזרה, אבל הפעולה הכי נכונה לעת זו הייתה: בואו נמתין, ניתן למהלך להמשיך. 

ד"ר האנמן יודע על מה הוא מדבר.

***להומאופתים***

השבוע נשאלתי ע"י אחד הקולגות שלומדים אצלי: "תגיד, ת'כלס, מה הקשר בין הריקות הזו שאתה מדבר עליה לבין טיפול במחלות?"
זו שאלה-שאלה. 

בשיעורים שאני מעביר, כמו גם בטיפולים בקליניקה שלי, אני נוגע המון בפילוסופיה. 
לגבי הטיפולים העניין די מובן, חשוב שהמטופל ייקח חלק פעיל בטיפול ויצעד ביחד איתי לקראת ההבנה מה אפשר לשנות על מנת שהחיים יהיו נוחים יותר; אני חושב שברוב המקרים זה לא נכון שהוא יבוא, ידבר, יבקש מרשם לרמדי הומאופתית בגלולות או תמצית וילך לדרכו מבלי לשנות דבר. הוא כוכב הסרט הזה, וראוי שייקח בו תפקיד מרכזי.

אבל מה בנוגע למטפלים? מדוע חשוב לי כל כך לקיים איתם שיח על הריקות? מה זו הריקות הזו?
אני מאמין שמבלי להבין לעומק את עניין הריקות, יהיה קשה לבחון את המטופל שלפנינו באופן שייתן לנו "תמונה" מלאה. כמו שאנחנו יודעים, כל מה שהאנמן חתר אליו, הוא מציאת תמונת המחלה השלמה. 

הריקות היא ההבנה המלמדת שאין דבר בקיום שלנו שמתקיים עם ליבה משל עצמו וללא תלות בדבר אחר.
כלומר, כל דבר שמתקיים, תלוי במשהו אחר על מנת להתקיים.
ומכאן, כל דבר שתלוי בגורמים אחרים על מנת להתקיים, איננו בעל קיום עצמאי-לא-תלוי,
ומכאן שליבתו איננה קיימת. 
אם כל דבר המתקיים, מתקיים באופן מוחלט בתלות בדברים אחרים, אנחנו מבינים שגם בעניינו, כל מחלה בגינה יגיע המטופל אלינו לקליניקה, איננה עומדת בפני עצמה.
היא חלק ממשהו. חלק מרצף והיא מוגדרת על ידי כל מה שקורה סביבה. 

על מנת להבין את "המחלה", אנחנו חייבים לבחון את רצף האירועים שקדם לה ולהעריך את רצף האירועים שיעקוב אותה. המחלה עצמה, היא ריקה מעצמיות. היא רצף. היא קובץ פעולות ממספר איברים. נוציא ממנה מרכיב אחד מהרצף, וזו תהפוך למחלה אחרת לגמרי. 

הלימוד של הריקות הוא חתיכת נושא סבוך ומורכב שהדיונים עליו כבר קיימים מאות של שנים.
הוא נידון בכתבים הבודהיסטים ומהווה עיקר בתוך הפילוסופיה הבודהיסטית. כמעט כל חכם בודהיסטי, דרך צונג-קאפה ועד לחכם מכולם, נגארג'ונה, פירקו את לימוד הריקות לאותיות קטנות בניסיון לשבור את בעיית הסיבתיות.
נושא זה נחקר גם על ידי גדולי הפילוסופים המערביים. בולט מתוכם הוא דיוויד יום (David Hume). יום, דן בסיבתיות, ברציפות ובאחידות הטבע (הקיום כולו) ובקשר הבלתי נתיק בין סיבה למסובב. יום ראה בקודמו, ג'ורג' ברקלי, מחשובי הפילוסופים האידיאליסטים כמגדלור, מקור להתייחסות בהתפתחות הפילוסופיה וכך באמת היה (לסתירה או אישוש).
אבל למעשה, המיגדלור המערב-פילוסופי האמיתי היה יום עצמו. פילוסופים גאונים רבים, הלכו בדרכו של יום ופיתחו את תובנותיו, ובעיני, עימנואל קאנט (אותו העריץ האנמן שלנו בכל ליבו) היה הבולט מכולם. קאנט בחוכמתו, במסקנותיו ובירושתו היה מיוחד. בקיצור, כל הפילוסופים האלו דנו גם הם וחתרו לפתור את בעיית הסיבתיות. 

ועבורינו, ההומאופתים, בעיית הסיבתיות היא עניין שחשוב חשוב להטמיע בהבנה שלנו. שום דבר ממה שאנחנו רואים במטופל שלנו בבחינה ראשונה הוא לא התמונה המלאה. עלינו לחקור תבניות פעולה ועלינו לחקור רצפים שמובילים ומובלים מהסימפטומים של המטופלים. 

דוגמאות ממעגל ראשון ומיידי יכולות להיות מטופל שמגיע עם תלונה על דלקות אוזניים. במצב שכזה עלינו לבחון את רצף האירועים. הבעיה העכשווית נראית ממוקדת באוזן אבל בהחלט יכול להיות שהמקור שלה הוא מלחץ שנוצר מהתנפחות האדנואיד, או בכלל כסימפטום שלישוני או רבעוני מסיבה אחרת. עלינו לזהות את כל ההקשרים המאפשרים את קיום התופעה וכמובן, כמו שאנחנו יודעים, גם הקשרים נפשיים/מנטליים, אם קיימים. 

אם מגיעה ילדה עם תלונה על הקאות קשות, חום וסימפטומים נוספים, ההקאות יכולות לכוון מצד אחד להכנה הומאופתית עם זיקה לגסטרו או מצד שני להכנה הומאופתית עם זיקה להתנפחות בלוטות; במקרה שלנו להתנפחות של רצף בלוטות החל מאלו הצוואריות, דרך השחי ועד להתנפחות של בלוטות הלימפה המזנטריות שיכולות להרגיז את הבטן ולגרום להקאות. בדוגמה כמו זו לא תעזור הכנה הומאופתית שמכוונת לפעילות קיבה לא תקינה. אנו נצטרך לזהות את התמונה המלאה ולמצוא את ההכנה המתאימה לכוליות הסימפטומים שמתאימה יותר בזיקתה לפעילות לימפטית, או כמו שד"ר קולקרני קורא לתבנית זו : Glandular MonoGramic Remedy. 

אבל אלו כאמור, המישורים  הקלים יותר ליישום של ההבנה.
השלב החשוב יותר בעיני הוא שלב ניתוח המקרה, שלב בו אנחנו מחברים את הסימפטומים הפיזיים לאלו של המינד. בחתירה ליצירת החיבור הזה, ההבנה של רעיון הריקות תעזור לנו לראות את הטוטאליות של המקרה. על מנת להצליח לצייר את תמונת המיינד של המטופל באופן הקרוב ביותר למציאות, עלינו להסתכל על הסיפור של המטופל דרך חמשת המדדים של חמשת המצרפים. 

איך עושים את זה? 
מפרקים את הסיפור החוויתי של המטופל ואת ההסברים שלו על העולם לפי המדדים הללו:
המימד הגופני שלו- דרך כל איברי החישה הפיזיים שלו: עיניים, אוזניים, אף, לשון ועור. נכיר אותם על מנת להכיר את המכשירים הפיזיולוגים הקולטים.
מימד קליטת הרשמים באופן אינדיווידואלי- ננסה להבין מה המטופל מפרש כחיובי, כשלילי ומה כנייטרלי. יש במימד הזה שילוב בין הפיזי לנפשי-מנטלי. קליטה זו נמצאת בשינוי מתמיד שינחה אותנו בהמשך.
מימד ה"קיטלוג" של הפציינט לרשמים. במימד זה האדם/הפציינט שלנו נותן פרשנות לרשמים שנקלטו ומקטלג אותם כמזיקים או מיטיבים לחייו.
מימד ה"התנהגות" ובו המטופל כבר מפתח תבניות התנהגותיות והרגלים כתוצאה מהקיטלוגים שלו את הרשמים שקלט.
מימד ההכרה או התודעה או המודעות. במימד זה ננסה להבין כיצד המטופל שלנו מחבר את כל ארבעת המיצרפים האחרים לתמונת אדם אחת שלמה. כך מצייר האדם לעצמו את העולם ואת עצמו בתוך העולם. 

ועכשיו, היש קסם גדול יותר ממקצוע ההומאופתיה? היש רפואה אחרת המבינה את חשיבותה של כוליות המקרה? היש רפואה הוליסטית יותר מההומאופתיה המשלבת את הבנת הריקות עם לימודו של ד"ר סמואל האנמן?
הומאופתיה היא פלא.